התרת נדרים בחוזה הנשמה
מתוך עבודה אישית עם תלמידה
בתקשור המיית השורש חזרנו לשורשים הקדומים שלנו שצמחו בבית הורינו, ומיד עלו שתי האיכויות, האהבה והכאב. שלובים זה בזה, שזורים, קשים להתיר.
ובהזמנה להזנה, יכולנו באמצעות התודעה שלנו לנווט בחושך כדי למצוא את נקודות העוצמה הפנימית שלנו, כדי להיות מוזנים מהם בהווה חיינו, כאן ועכשיו. פתיחת ערוצי הזנה, למטרת צמיחה.
כי כשיש כאב, הרבה פעמים בצורה לא מודעת, על מנת לא להיפגש עם כאב זה, נסגור ערוץ תקשורת עם השורש, וכך גם נפסיד את הזנתו.
זו עבודתו המורכבת של כל מרפא, ללמוד להפריד את שזירת כאבו של המטופל עם האהבה שבליבו. ומרפא, הוא כל אדם המבקש לחוות אהבה, הורה, ילד, בן זוג, חבר, או בעל מקצוע.
בהתפתחותנו במשך החיים אנחנו מבקשים להיפרד מארכיטיפים פנימיים שתפסנו את עצמנו בם, כחלשים, עניים, חסרי יכולת או חסרי אונים.
ארכיטיפים של עצמנו שמכאיבים לנו. גם הם נמצאים בהמיית השורש שלנו, תחילת התהוותנו בחיים אלו. כילדים, בני נוער, או מבוגרים צעירים.
כל האמונות שלנו, הבחירות, הדרכים שהלכנו בהם הביאו אותנו לרגע הזה, שבו אנחנו מבקשים להיפרד מארכיטיפ קדום של עצמו, להיות שונים, מפותחים וחופשיים יותר.
לשם כך, עלינו לכבד את הארכיטיפ הקדום של דמותי. להפנות אליו מבט מלא אהבה, וקבלה שבחמלה. כי קל לרצות להיות עשיר בריא וחזק. קל לרצות להפר חוזה או נדר עם דמות שהיינו בה בכאב. אך גם לדמות זו יש העוצמות שלה, ששמרו עלינו אז, ברגע של "להרגיש בשוליים" או בכאב רגשי כזה או אחר.
לכן, ראשית לכל, לפני שנבקש לצאת מהדמות ההיא, ולהיכנס לדמות החדשה, האיתנה יותר, רצוי שנקיים דיאלוג שמכבד את כל הישגיה של הדמות "המוחלשת לכאורה" – את הסיבולת שלה, את העמידות, את היכולת לשאת את המצב, את השמירה שלה עלינו, את ההסתפקות במועט, ועוד הרבה איכויות שכל אחד ואחת יגלו באותה דמות.
לא "נזרוק את התינוק עם המים", כל מה שהיינו, עדיין מזין אותנו, עדיין נוטע בנו כוחות, גם אם כאבנו, גם אם הרגשנו חלשים. ההתמודדות שלנו, דווקא בשעת מחסור יצרה יהלומים יפיפיים.
איך עושים את זה?
הולכים למקום שקט, בטבע, בבית, בגינה, ויושבים עם הדמות הקדומה. אפשר להחזיק צילום של עצמנו מאותם זמנים, או להעלות בדמיון. גם סיטואציות שהיינו בהם.
ואז לספר לאותה דמות את כל מה שאנחנו מעניקים לה היום, מעמדת חיינו עכשיו. כל מה שהרווחנו, השגנו, שיפרנו ויצרנו לטובה.
ואחר כך, בפעם אחרת, אחרי שהטמענו את המפגש הראשון, בדיוק לאותה דמות, נותנים לספר לנו את כל הדברים החזקים שלה, שהיא נותנת לנו לזמן הווה. אנחנו לא נפרדים ממנה, אלא מזקקים אותה לכוח, לעצמה פנימית, מרגיעים את הכאב שהיה בה, ומעניקים לה רווחה.
והיא, באצילותה כי רבה, מעניקה לנו כל יכולותיה, מהזמנים ההם, בהם נצרכנו לה והיא שמרה עלינו מכל משמר, גם אם לא זכתה למחיאות כפיים.
היום הוא זמן זיווג פנימי, זמן התרת חוזים, התרת נדרים, בין אם ידועים ואם לאו.
זמן לאהבה.
מילים: אהוד בנאי ודוד ד'אור לחן: אהוד בנאי ודוד ד'אור ליד התחנה המרכזית, גשם על הכביש, ראיתי איש זקן יושב לבד ומחריש, "לאן לפנות?" שאלתי, "לשמאל או לימין?" "תלך ישר", כך הוא אמר, "ישר ותאמין", אם לא תעשה לחברך מה שלעצמך כואב אתה תמצא את הנתיב לירושלים שבלב זמן אהבה זמן אהבה... ליד התחנה המרכזית...