כשאני צריכה להסביר מה אני עושה, לפעמים אני צוחקת ואומרת שיש לי טכנולוגיה תודעתית "שיודעת לפתוח קבצים של השמים" - להוריד את הידע הנחוץ בשביל האדם מולי, בשביל הקבוצה, כדי שנדע איך לנהוג בתבונה ובהצלחה בחיינו.

מילן קונדרה בסיפרו "אהבות מגוכחות" כתב כך:  "..אדם עובר בהווה בעיניים מכוסות, ניתן לו רק לחוש ולנחש מה הוא בעצם חווה. רק מאוחר יותר מסירים את המטפחת מעיניו והוא, במבט לאחור, קובע את מהות הרגע ומשמעותו".

כשאני יושבת מול האנשים ומקשיבה לסיפור חייהם, לרגעים, למחשבות, אני נוכחת שוב ושוב כי הכאב האופף את סיפורם נובע מהאופן שבו הם מספרים לעצמם את עצמם. הדמות העולה מן הסיפור, היא זו הקובעת את הדימוי העצמי המתהווה, והיא זו שאח'כ אנו נשענים עליה כדי להמשיך ולהתקדם בחיינו.
אז איך אנחנו מספרים לעצמנו את הסיפור שלנו? מי מהדמויות הפנימיות שלנו ילווה אותנו הלאה?

בתקשור, כמעט תמיד, האדם מקבל פרספקטיבה חדשה לחייו, איזו כוליות, שלמות של האירועים שמעמידה אותו בהקשר חדש, בתפיסה חדשה, בהבנה עמוקה של עצמו ותמיד אהבה.
ואז.. לפעמים דמעות של הקלה, לפעמים נשימה עמוקה, ותמיד איזו רווחה שמתפשטת. 
השנים הרבות בהן שמעתי את הרוח מדברת דרכי אהבה אל האנשים, לימדו אותי אהבה מסוג אחר, רחבה, עמוקה, רכה ומפוארת.

​