להסיר דאגה מן הלב

"מקום לדאגה בקצה השמיים ובסוף המדבר יש מקום רחוק מלא פרחי בר מקום קטן, עלוב ומשוגע מקום רחוק, מקום לדאגה.

אומרים שם מה שיקרה וחושבים על כל מה שקרה. אלוהים שם יושב ורואה ושומר על כל מה שברא.

אסור לקטוף את פרחי הגן אסור לקטוף את פרחי הגן ודואג ודואג נורא."

אומרים שדאגות הן שימוש לקוי בדמיון שלנו. תחשבו על זה.

היום נדבר על דאגות, לא כדי להוסיף דאגה ודאבה, אלא כדי לראות איך אפשר להסיר אותן מליבנו. תודו שלדאוג זה לא כייף.

שמתי לב כשכתבי "דאגה ודאבה", שזה בדיוק אותה המילה בשינוי – ב, וג. דואב זה כואב, ודואג זה דואב שקיבל ג', ומכיוון שג' באה אחרי ב' ניסיתי לחשוב על הקשר שבין כאב לדאגה וראיתי שיש מן היגיון כזה שאחרי הדאבה באה הדאגה. מה שמשתמע מזה? כמו שאני מבינה, זה שהדאגה בפשטות היא פחד מכאב. התפתחות לא רצויה הנובעת מהתנסות כואבת.

כן, כי מה זה לדאוג? לדמיין שיגיע משהו שיביא לנו כאב. תראו איך השפה ממחישה זאת, נשבעת לכם שרק הרגע הזה גיליתי את ההקשר שבין שתי המילים וסדר האותיות שלהן שגילה לי את המשמעות.

יופי, כי זה יכול לעזור לנו להתמודד עם דאגות במובן של הקשר שלהן לכאב שחווינו. תאמרו, מה, גילית את אמריקה שדאגה זה פחד מכאב? חכו רגע, אני מרגישה שבפשט הזה יש משהו. משהו שיעזור לנו.

ראיתי את הנכדה שלי דואגת לפני שהיא עלתה לכיתה א'. דואגת ממש, ותאמינו לי שלא הייתה לה שום סיבה גלויה לעין. היא חכמה בטירוף, משתפת פעולה, בקיצור ילדה טובה ונהדרת. כמה מכמיר ומחמיץ לב זה היה לראות את הקטנה הזו מגיבה פיסית ממש אל העתיד הבלתי גלוי. וכלום לא עזר, שום דיבורים, שום שכנועים, היא ראתה משהו אחר לגמרי, באזור נעלם שלנו לא הייתה שום גישה אליו ולכן גם לא יכולנו לסדר אותו אחרת.

אז מה עזר בסוף? המציאות כמובן. הילדה נכנסה לבית הספר ליום אחד, ומיד חלתה בהצטננות קשה. היא החמיצה את כל השבוע הראשון. בטח שדאגנו, איך לא? והנה החלימה, ונכנסה שוב לכיתה וראה זה הפלא ופלא, אושר חדש שלא הכירה נכנס לחייה. היא גילתה שלא רק שאין מה לפחד מבית הספר, אלא להפך! העולם החדש הזה מרתק! כעבור שבוע מצאתי אותה יושבת אל מול המחשב ופותרת שאלות בחשבון, צוהלת ונרגשת, כמעט לא מצליחה לאמר לי שלום. היא התקדמה עוד ועוד בדפים כי הרגישה שזה מעין משחק חדש, משחק מחשב נהדר, ואחותה התאומה שנמצאת בכיתה אחרת רצתה גם להכין את השיעורים שלה, כי זה נראה כזה כייף!

תגידו, קרה לכם כבר מעמד כזה, שנקשו לכם השיניים לפני מאורע מתקרב, הבטן התכווצה, הריכוז התפזר, עד לרגע שהכל נעשה מציאות, והנה, הפלא ופלא, שום כלום – רגילות, פשטות או יותר מזה, איזה כייף זה! אתם בטח אומרים בליבכם כמה קל לדבר על זה, וכמה שגם אם זה נכון, כמה קשה להשתלט על דאגות, ממש כמו על כאב. אז מה בעצם עולה כאן? שדאגה זה פחד מהכאב שיבוא. בפשטות. וכמו שבכאב ממשי ההיגיון אינו יכול לעזור, גם מול דאגה זה לא עוזר. כי מה אנחנו בדכ' מנסים לעשות? לחשוב ולדבר בהיגיון. לא הגיוני, נכון?

הנה מסקנה ראשונה. אם אתם דואגים על משהו, או מישהו שאתם אוהבים דואג, אל תנסו לדבר איתו בהיגיון. זה בדכ' רק ממחיש את עצמת התפיסות וההחזקה של הדמיון הכואב- הדאגה. למה? כי מול שטף הדיבורים החכמים האלה, ההרגשה אינה נעלמת.

בואו נלך בדרך אחרת. בואו נדבר בשפת הדאגה, שפת הכאב. מה עוזר לנו כשכואב לנו נורא?

יש שמסתגרים, יש שמייללים, יש מי שפונה לעזרה ויש מי שנעשה כעסן ומנער כל מי שמנסה להתקרב אליו, ויש כאלו שחושקים שיניים ולא מראים ויש ויש... כל אדם והמנגנון שלו. ומה בכל זאת עוזר? או נאמר כך, מה בסופו של דבר מעלים את הכאב? הראשון שבהם הוא סילוק הפחד שמתלווה לכאב. כן, כי מה הכאב בעצם אומר לנו בשפה מיידית? שמשהו ממש לא בסדר. בדאגה זה הפוך, אנחנו מפחדים שמשהו יהיה ממש לא בסדר, ואז יכאב. אבל כשיש כבר כאב, הוא מסמן, כאן, בזמן הווה, משהו השתבש. ותראו כאב זה כאב. יכול להיות פיסי או רגשי, זאת תחושת מצוקה אמיתית שכל אדם מכיר. תחושת דחיפות להתייחס אל המקום, אל הנושא, ומהר ככל האפשר להביא לשם ריפוי ושינוי. הכאב הוא שומר הסף שלא נותן לנו להמשיך ללכת הלאה לפני שאנחנו מעניקים תשומת לב לעניין מסוים. שומר הסף. כאב. שמתם לב שבעברית כאב וכאב ( like father ) הן אותן אותיות? מה תפקידו של האב בחינוך שלנו בדרך, ומה תפקידו של הכאב בעזרה איך לנהוג נכון בחיינו? שניהם שומרים עלינו שלא נסטה מהדרך הטובה עבורנו.

אני ממש לא סבלתי את זה שהיו אומרים לי או שהייתי קוראת בכל מיני מאמרים כי "צריך להתיידד עם הכאב" – זה הרגיש לי כל כך מתחסד. מי רוצה להתיידד עם כאב? אבל עכשיו, כשאני מתבוננת בזה אני מבינה זאת מפרספקטיבה חדשה. לעצמי אני אומרת, פחות לפחד ממנו. כן, את זה אני יכולה בהגיון הזה שאני פותחת כאן לקבל. להגיד לעצמי, אם כואב לך, זאת הסכמה. הסכמה של הגוף והרגש שלך לשמור עליך, לזהות ולהזהיר. ותראו גם לזהות ולהזהיר משתמשות באותיות שורש דומות. כי אתם יודעים, לפעמים קל יותר לטייח, להעביר, להמשיך הלאה – בכל המובנים, ואם לא היה לנו המנגנון הזה, שעוצר, מכווץ, מציק ממש- מי יודע לאן היינו מגיעים... ודאגה, האם היא שומרת עלינו? תחשבו על זה...

דאגה עובדת גם על מנגנון זיהוי. משהו שפעם הרגשנו בדומה לו. אבל להבדיל מכאב, דאגה יכולה להיות גם שיבוש בזיהוי. אם הכאב שעולה מתייחס לזמן הווה למאורע ממשי, גופני רגשי הרי שהדאגה מתייחסת למימד ערטילאי, לא קיים, בלתי ידוע. לא וודאי. תאמרו, מכאן יוצאת הדאגה, מן הפחד מהבלתי ידוע – ואני אומר שלא, נראה לי כי הבלתי ידוע יכול להיות גם נפלא, הדאגה בפשטות לדעתי היא פחד מכאב. כל כאב אפשרי. הבלתי ידוע מאפשר למנגנון משובש להתקיים, משום שהבלתי ידוע פותח מרחב אינסופי ורב גווני לאינסוף התרחשויות אפשריות. אם כן, למה לדאוג? למה לדבוק בפחד. סתם פחד מכאב ותו לא.

תלכו איתי רגע, בוא נפשט זאת לשנייה. נניח שדאגה היא פחד מכאב. כן- אתם תנסו להגיד שבכל דאגה יש הגיון, וכי השכל מראה כמה זה הולך להיות נורא, וגם ראינו כבר איך זה קורה ומתוך הניסיון האנושי הפרטי והקולקטיבי זה ברור שזאת הולכת להיות קטסטרופה. ואתם יודעים מה? נראה לי שכשהדברים ברורים, יש פחות דאגה ויותר התגייסות לפתרונות. נראה לי שדאגה זה רגש שנכנס לחלל פנוי, לא ברור, ורק שם הוא מתקיים. מן יצירה שלילית שנובעת מפחד.

לאן אני חותרת? נראה לי שלמקום הזה: שכשעולה דאגה, כדאי להבין שהעלילה לא משנה. כל מה שמשנה זה הפחד. הפחד כנושא. ואם נסכים להתייחס רק לפחד כעיקרון להתמודדות, נוכל עם הזמן האימון וההרגל, לדאוג פחות. זא' פחות לאפשר לפחד לנהל את המציאות שלנו. להגיד לעצמנו, עכשיו אני נורא מפחדת, זהו, לא משנה ממה, לא משנה כמה הגיוני נראה לי הדבר, והפחד הזה משתלט לי על הנשמה והמח והרגש, ומשכנע אותי לתת לו עוד ועוד מקום ואני מסרבת. זהו. בלי הרבה עניינים, ביני ובין הפחד אני קובעת. לחיים שלי, אני קובעת, כמו לא להסכים לאכול אוכל מקולקל, פשוט כמו זה. לא להסכים, לדעת שאפשר להתגבר ולסלק אותו החוצה. BARA! כמו שאמא שלי הייתה אומרת. חד משמעי, נחרץ ונוכח.

טוב, אל תגידו לי עכשיו שאי אפשר להשתלט על הפחד, שצריך לאפשר לבטא את הפחדים שלנו, שזה חשוב מאוד וכו וכו. נכון, צריך לאפשר גם לרגשות שליליים מקום, בסדר, כמה?

אתם מבינים, אני מכירה ממש מקרוב את הדאגה הכרונית, המתמשכת, זאת שנדבקת כמעט לכל דבר. כי כשהיא כבר מצליחה להיכנס לנו למערכת, זה ממש לא משנה לה על מה היא חוגגת. היא חוגגת. כל דבר חדש, כל עתיד, כל אדם שנכנס למערכת, כל שינוי, כל התפתחות- שומו שמיים, היא רוצה לרכב על זה. למה לא? הרי נתנו לה מקום, אפשרנו לפחד עוד ועוד מקום, ואתם יודעים מה התכונה שהכי מאפיינת את הפחד? זה מדבק. ממש. כמו מגפה ויראלית. שימוש לרעה במנגנון הגנה והזהרה. בטח שזה מדבק, כי זה מהיר, זה חייב להיות מהיר אם זה מגן, זה בלתי אמצעי ומשתלט על כל המערכת. אז בואו נשים לב. כמעט בכל סרט מצחיק יש את הרגע הזה שמישהו נבהל ממישהו ומי שמולו נבהל ממנו ומהבהלה שלו באותה המידה. תאמינו לי שכך זה דאגות, פחד מדבק שרוצה עכשיו לכבוש עוד טריטוריה, את טריטוריית העתיד. בואו נצחק, כמו שקראנו בכתובים שיצחק אבינו שרד את הפחד הכי קשה, פחד העקדה, שנקרא גם "פחד יצחק" - ומה שהכי מסלק פחד, זה צחוק.

אז איך נסכם? הרי רק פתחנו. אם נלך לסיכומים אולי נוכל לאמר כך, שמול הדאגה אנחנו יכולים להביא את היכולת שלנו להתמודד עם כאב. לדעת שכאב ודאגה מחליפים זה את זה, וכי יש לנו מספיק יכולת לכאב. הנה, כאבנו, הרבה כאבנו, אבל שרדנו והוא עבר. יש את רגע השיא של הכאב, הגל במלוא גובהו- שם אנחנו חושבים כי ממש נכחד מן העולם, ואז, הוא מתחיל להרגע, לרדת. ממש כמו צירים בזמן לידה. הנה אליגוריה נפלאה הממחישה זאת, ולא חייבים להיות אישה שילדה כדי להבין, הטכנולוגיה הביאה סרטי לידה לכל בית.

ראיתי בתכנית בייבי בום אישה ובעל שאמרו בכל פעם שבא ציר – "זה דקה, נכון?, זה רק דקה אחת". כאילו, דקה להחזיק את הכאב וזהו, זה יעבור. ותשאלו בצדק, ואם זה יותר מדקה? איך מתמודדים עם כאב שמסרב להרפות? אין לי הרבה מדי נחמה לתת כאן, מעבר לכך שהטבע ומנגנוני החיים מאפשרים לכל אדם איזו דרך מילוט, איזו שכחה זמנית, אבל כל הרעיון הוא למזער את הכאב, ולא להפוך אותו בנוסף לכל גם לדאגה – כאב ממשי על משהו שטרם נברא וספק אם בכלל יתממש. כאב על כאב.

איך נסיים את המפגש הזה שלנו ברוח אופטימית, בשמחה, בהרגשת הקלה? אני חושבת שהתמקדות בנועם, בטוב, בהומור וצחוק, כמו כל התמקדות דורשת אנרגיה, כוונה ומאמץ לעיתים. אבל זה משתלם – משתלם לעשות לנו בחיים רגעים טובים יזומים, משתלם לכוון את הלב אל מה שנעים ולהתרחק מסכסוכים ומדון, משתלם ליזום מאורעות משמחים, משתלם להיות אנשים טובים. והכי משתלם, להשתמש בכוח הדמיון שלנו לטובה. כל הזמן, להתאמן שוב ושוב לשים בעתיד תמונות טובות. ואל תקשיבו למי שאומר לכם שאתם תמימים. העתיד ממילא יגיע והוא ידבר איתנו קרוב קרוב.

יקרים, תודה שהייתם איתי עד הלום, אני מקווה שהחיים שלכם טובים, וכל התנסות טובה מולידה אופטימיות שלווה ושמחה. ושמחת חיים לא מבקשת סיבה, היא כזו, שמחה.