חמלה
במעגל תקשור בנושא חמלה קיבלנו קטע כזה-
...תלמידה שואלת:...
" דיברת איתנו על אנשים שבעת מחלתם, מצוקתם, מהכאב שלהם, הם סגורים ולא יכולים לתת לחמלה להיכנס כי הם סגורים, מה עושים עם זה? איזה פתרון את יכולה לתת לנו?
ריסל:
שאלתך מצוינת, משום שמציינת את אותו מקום שבו אדם מתנכר לעצמו, וארחיב ואומר, השיעור הזה הוא שיעור מרכזי באהבת הבריאה, באהבת האלוהות, באהבת הקיום, והיקום.
ואני אסביר.
כל היש ישנו, באשר הוא, ומתחלפים גווניו.
יש יום ויש לילה, ושוב יש יום ויש לילה, והאדם פוחד מלילו, פוחד מן החושך, פוחד מן הקור, מן הניכור.
וכשהוא, בתוך התגבשותו, התבגרותו, מקבל מן הסביבה, באופן החלטי ונבער, מבלי להתנגד, את התבוננות השופטת את עצמו- יצמצם בתוכו את אותו מקום לכלל הידוק, וייצר שם מעין התגבשות, מעין גוש, שמכביד על הלב, מכביד על זרימת הדם, ומייצר מחלה, שמבקשת מחילה עצמית.
ארחיב ואומר, אי אפשר, לתת חמלה לאדם אחר.
כשאדם חומל את רעהו, מתאפשר לו לעשות כך, כשיכול הוא לחמול את עצמו, וכשסולח לכאבו, ומרפה אותו ואז פותח, מקום שהתכווץ.
ואז כשמתבונן הוא, בחברו, באשתו, בילדיו, מתוך שלמד לעשות זאת לעצמו, שולח תדר, צבע, אנרגיה חשמלית, אל אותו אדם, ודי בכך, לעיתים רק במבטו, כדי לעזור לאותו אדם - לא במילים - להרפות ממחשבות הדיכוי העצמי, שבינו לבינו."
והפעם הזו, לא ארחיב ולא אסביר, ובמקום, הבאתי את השיר של רחל שפירא, המספר איך - לא במילים- מדברים חמלה.
וכשהעתקתי את מילות השיר, יצא שהגיעו כך, מחוברות, ומצאתי זאת הולם ונכון, והשארתי כך.
מילים: רחל שפירא לחן: אלונה טוראל
"כשאתה חיוור מצער מתחפר בשתיקתך, תן לי לדבר אליך וללכת בין צלליך, להיות איתך.
לא אשאל אותך מדוע , לא אחריד את בדידותך זהירה, כמו מהססת, באותות חיבה וחסד, אדבר איתך.
יש בי כח, יש בי כח, אל תחוס עלי , אל תפריע לקוצים שלך לשרוט את רגלי.
כשאתה עייף עד מוות , לא נרדם בחשכה , בשעה שסיוטיך מרדפים חלומותיך , אשאר איתך .
על ידך אני נודדת, בין שנתך ליקיצתך , המילים שלי שבירות הן וכפות ידי קטנות הן, אך הן לצידך.
כשאראה, או כשתאמר לי חרש, חרישי, כי מתיך מתקבצים, גם אני ארכין ראשי .
לא אשאל אותך מדוע, לא אחריד את בדידותך, זהירה, כמו מהססת, באותות חיבה וחסד, אדבר איתך.