האור העולה מן התופת

ושוב ערב יום השואה, כך מדי שנה בשנה, כאילו משתנים הצבעים בשמיים ומשהו חדש ישן עומד להגיע בערב. כך זה מילדותנו- לנו שנולדו כאן בארץ יסופר שוב הסיפור על מה קרה שם, במחוזות אחרים, ואין לי איך לדעת איך זה מרגיש כשמתקרב יום השואה לאלו שהיו שם ממש, והם כבר מעטים, מעטים מאוד.

ישנה הסכמה כללית על חשיבותו של היום, על חשיבותם של הזכרונות, העדויות. מאז ילדותנו יורדת אווירה של קדרות ופחד כשאנו הולכים אל הרגעים ההם, הבלתי נתפסים, הבלתי אפשריים, כדי לחלוק כבוד, כדי לזכור, כדי להתחזק. וכל שנה זה דומה, וכל שנה זה שונה.

במה זה שונה? בעיבוד הפנימי.

אני חושבת שכל אדם הפוגש בזוועה באיזה אופן מעביר אותה דרכו, מרגיש אותה, גם אם לא היה שם- ובכל פעם הזוועה הזו תגע אצלו במקומות אחרים. פעם בפחד, ופעם בכעס ופעם בחולשה ופעם בגבורה, וכך משנה לשנה, המסע הפנימי הזה משוחח איתנו על מה שהיה ועל מה שיש. ולבסוף, פגישה עם הווה. ומה יש לנו בהווה חיינו?

אני רוצה לצטט מהתכנית שהעברתי בשנה שעברה לקראת יום השואה באשר לחשיבות של העדות, ואחכ' ניקח את זה הלאה. כתבתי כך:

"בדור שלנו, בתרבות שלנו, נעשה ברור לנו יותר ויותר, כי הקורבן צריך לדרוש דין צדק. כך הוא עם נשים שנאנסו, עם זקנים שהותקפו, או כל אדם שהפך להיות קרבן לאדם אחר, אלים, אכזר ופולשני. המעמד הזה, שבו אדם עומד על זכותו לספר את הסיפור אל מול כל העולם ולבקש צדק הוא מעמד מכונן, חשוב מאין כמותו, והוא היחיד שיכול להביא מזור אמיתי לקורבן. המאזניים עוברים למצב חדש, העיוות מתוקן, הפוגע נענש, והקורבן יכול לשחרר את הסיפור, את קורבנותו.

החלק הקשה בכל האירוע הזה, הוא ההיזכרות, שכן הקורבן מנסה לשכוח. הוא לא רוצה לראות את התמונות, ולא פעם, באמת, אנשים שעברו חוויות קשות מנשוא, חווים שכחה זמנית או קבועה הקשורה לאירוע עצמו. הנפש אינה יכולה להכיל. אני מאמינה שכל אדם יודע בתת המודע שלו את ברירת המחדל שלו, ויודע את אומדן כוחותיו אם יש באפשרותו להזכר או לאו. אך אלה, שכן מסוגלים לזכור ולעמוד במעמד הקשה של ההיזכרות לצורך דרישת משפט צדק, הם האנשים שיעלו את כולם מן הבור, בור השכחה, הכאב והקיפאון. שכן, כל טראומה שאינה מעובדת, סופו של אדם שלא יוכל לנוע הלאה, משל הוא פוחד שבאקראי, כשיהיה הכי פחות מוכן לכך, יפגוש בה.

ההיזכרות אכן מייסרת, התמונות עולות, הכאב מציף, האובדן של כל מה שנלקח ולעולם לא ישוב להיות כשהיה- מרסק. אפשר לשאול, בשביל מה צריך את זה, בשביל מה צריך שוב לחוות את הקשה מנשוא? מסיבה אחת פשוטה, זו הדרך היחידה לצאת ממחשבה אובססיבית, מתקיעות בתוך הכאב, או מתקיעות אל מול הפחד לזוז ולפתור את מה שמבקש תמורה, התפתחות, התפכחות ותנועה קדימה. כל פצע שהחלים הביא שחר חדש, לפני כל בוקר, ישנה דממת החושך. הפצעה של קרן האור הראשונה, יוצאת מן החושך הגמור, אל יום חדש.

כשהקורבן שותק, מדחיק את כאבו, מרגיש מבודד מבלי מגן, בתוך עולם עויין שאפשר את זה שיפגעו בו, המחלה הופכת למחלה כרונית. שקטה, הפרעה קבועה שמתחת לפני השטח. על פניו, החיים המשיכו, משפחות חדשות נבנו והניצולים שותקים שתיקה רועמת. שתיקה, שמאשרת כי עולם כמנהגו נוהג וכי אל מול הזוועה, שתיקה.

איך יסכים הקורבן לדבר בתוך עולם שכזה? לא יסכים."

שלמה ארצי, בנם של ניצולים כתב ושר כך. בגרמניה לפני המלחמה

"כשהייתי קטן היה לי טבע מוזר, לא לשמוע אותך. אך כל מה שסיפרת נסגר, אצלי בתוך הלב, הלב כמו תא מטען, כל מה שסיפרת מתחיל כשהיית צעירה. כשהיית צעירה אהבת גבר אחד, באה מלחמה, סגרה עליו בבת אחת. צהרים אחד הוא נלקח, ברכבת, כמו כבש. אך לפני המלחמה החצוצרות ניגנו, ורקדתם שניכם את והוא. מאושרים בריקוד, בלי חשש ופקפוק, בגרמניה - לפני המלחמה. כל אחד זקוק לאמא, אמא מה אוכל אותך. דלת המטבח נעולה גם עכשיו. בחוץ שוקע שמש, העולם נרגע, אצלך הכל אחרת, הכל לשוא. האם הסתיימה המלחמה? בגרמניה לפני המלחמה, היית יפה, זה מכאיב, הזמן לא עמד, הגוף לא נצחי. מי רוקד תחת ירח, רק הזכרון, מי האיש בתמונה, מי הילד בארון. בגרמניה לפני המלחמה, היה נדמה לך, מה היה נדמה לך?

ובשל מה הבאתי את הקטע ההוא על חשיבותה של העדות? בפשטות, כדי להמשיך הלאה, תרתי משמע. ככל שעובר הזמן אני חושבת על כך שעניין העדות מובן מאליו. יש את יד ושם, בית התפוצות, מוזיאונים, הטיולים לפולין, התמונות, הסרטים ואפילו עדויות מוסרטות של אנשים שהיו מוכנים לספר. אבל היום אני מבקשת לדבר על גבורה מיוחדת של האנשים שעברו את התופת, הגבורה לבחור שוב בחיים.

הנה סיפור קטן שמצאתי בעדויות של ילדים, מסופר באופן הלקוני ביותר האפשרי, ובתוכו כמה רגש, אלוהים, כמה רגשות. הנה כך הוא מסופר-

"רוב הזמן הייתי לבדי. למזלי לקחה אותי תחת חסותה אישה בשם רות שמולקובה שעבדה ברפת. היא חלבה את הפרות שלוש פעמים ביום והיה לה הרבה זמן פנוי. את הזמן הפנוי הקדישה לטיפול בי. שנים אחר כך, כשיצרתי עמה קשר, סיפרה לי שהייתה דואגת לי לחלב מהרפת, תופרת לי שמלות, ופעם, אפילו תרמה עבורי מנת דם כשאושפזתי בבית החולים.

נשארתי לבדי כיוון שאימי נלקחה ל"מבצר הקטן" שם כלאו בדרך כלל עצירים פוליטיים. לכלואי המבצר לא הייתה גישה למחנה ולכן לא ביקר איש בבית התינוקות מלבד המטפלות ורות שמולקובה. רות אהבה אותי ודאגה לי כאם. במחנה היה אדם מהעיר שלנו בגרמניה שהכיר את אימי ובזכות זאת בא לשחק עמי ואף הוציא אותי לטיולים בעגלת התינוקות. לימים הוא היה לאבי החורג.

ב - 5 במאי 45' הסתיימה המלחמה. כששוחררנו החזיקה אותי אותה אשה על הידיים וחיכתה למשוחררי ה"מבצר הקטן". רובם לא שרדו - חלקם נשלחו לאושוויץ וחלקם מתו בכלא.

בעת יציאת האסירים קראה רות בקול את שמי 'טנה קהאן, טנה קהאן' בתקווה שאימי תשמע, ואכן אימי הגיעה אלינו. רות התכוונה לאמץ אותי, היא לא האמינה שאימי תישאר בחיים. כשהגיעה אימי סירבתי ללכת אליה. לצידה עמד אותו אדם שטיפל בי, פריץ שטרן, הכרתי אותו ולכן הסכמתי ללכת אתם.

נשארתי עוד חודש במחנה עד השחרור הסופי שחל בדיוק ביום הולדתי: התשיעי ביוני. מאז חוגגים הורי את יום הולדתי כיום שחרורינו. חזרנו לגרמניה וב- 1.9.49 עלינו ארצה".

בחרתי בסיפור הקטן הזה, כי הוא נגע לליבי. הוא לוקח אותנו למקום אליו אני מבקשת ללכת, המקום שמספר שגם בתוך החושך הגמור, דולקות להבות של אור, אמנם קטנות, לפעמים בלתי נראות למרחוק, אבל הלהבות הקטנות ענקיות האלו יהיו הפתיח החדש לחיים. כמה אהבה זרמה שם בתוך הזמנים הנוראיים האלה, וכמה אמונה בחיים, באנשים ובליבם הטוב. ובשבילי זו הגבורה האמיתית של מי שחצה את השאול. לדבוק באור, לדבוק בחיים, לדבוק באנושיותו, להיות אדם במקום שבו קשה עד למאוד לשמור על הצלם.

כל אדם שעבר חוויה קשה, יודע עד כמה לפעמים היא משתרכת בעקבותיו, מן שובל של כאב, צער, או אפילו מעין צבע לא ממשי שדבק בחייו. כל אדם שעבר משבר, מכיר את ההרגשה כי התנועה שלו משתנה, כי הדרך לעיתים כבר אינה פתוחה וזורמת, וכי חשש בלתי נודע מתלווה אליו לעיתים כצל לא ברור, לעיתים כדגל, לעיתים ככלי מבחן, הסוואה עצמית, או הססנות כללית. והנה, הדור הזה שהכרנו כולנו כאן בארץ, או אלו שעברו למחוזות אחרים, לארצות אחרות, אלו שבנו חיים חדשים, האם הם זכו להכרה ולכבוד הראויים על גבורתם זו? ככל שעבר הזמן וצורך השתיקה הופר, ככל שנפתחו הסיפורים האישיים של דור השואה, וכמו הסיפורים שלהם נפתחו הסיפורים של הדור השני, אלו שנולדו לאותם גיבורים, עלו תמונות על הקושי ועל האיפיונים הדומים כל כך באותם בתים. הילדים סיפרו על ההסתרה של הזוועה, על סימפטומים הרומזים על הדרמה אך מוסווים מיד, השתיקה והרצון להגן על הילדים מהאימה. וזו לעיתים, עמדה במרכז הבית, כנוכחות קיימת, בלתי מדוברת, קובעת את הרגש הכללי של המשפחה.

כן, מן הסתם זה היה קשה מאוד לחזור באופן האופטימי והתמים לחיי היומיום. ובכל זאת, כל השורדים, ברובם, בנו משפחות וילדו ילדים. וזו גבורה שאין שיעור לה, דווקא בשל מה שידעו כבר.

וכך אני חושבת לאן הייתי רוצה להפנות את המבט, האם אני רוצה שוב לחזור לזירת הפשע? האם אני רוצה להקרין שוב ושוב את הדרמה הכואבת? אצלי, באופן פרטי, אין שום רצון . ראיתי פעם אחת וזה הספיק, החזרה לשם אינה מביאה לי כל תועלת. אז מה כן? לו הייתי יכולה, הייתי שמחה להקשיב לסיפור גבורתם. זה שמספרים לנו גם אותו, אך באופן הסטורי בדרך כלל. הייתי רוצה לשמוע את סיפורי הבית, איך עלו אותם שרידי אדם לארץ ישראל, ואיך באופן ההירואי ביותר הפכו אותנו לעם, למדינה , לערך שריר וקיים בגלובוס האוניברסלי. ושרידי אדם כמובן, הם מכל הגלויות, שכן האנטישמיות על שלל צורותיה התבטאה בכל הגלויות.

ומה הייתי רוצה להקשיב לו? דווקא לאפיזודות היומיומיות, על הרגעים הקטנים בהם נצחו החיים, איך השחר עלה לו, ואיך הם ידעו לבחור בשמחה. את הפרטים הייתי רוצה לדעת, ולמה תשאלו? כי בשבילי הם מנטורים ענקיים, אלו שמלמדים במעשים, לא בדיבורים, אלו שידעו לעקור את עצמם ממולדתם, ממורשת, משייכות ומזכרונות ולהנטע מחדש בארץ לא נודעת, ארץ ישראל.

אושרו של זה שאיבד וזכה לפעמים מודע יותר מאושרם של אלו שזכו בתום ובתמימות, ולא עולה על דעתם כי מישהו יכול לקחת מהם את המובן מאליו. אדם שכזה, אם לא נשברה נפשו, ואם ידע לדבוק באהבתו, יתן השראה לאושר נוסף, נכסף, לכל מי שנפל ומבקש לקום.

לסיום, הנה כמה משפטים מתוך ספרו של ויקטור פרנקל, "האדם מחפש משמעות"- מורה דגול ומנטור נצחי , זה שעבר בתופת ולא איבד מצלמו והותיר לנו מורשת גדולתו. וכך הוא כותב בין היתר- "נסיון חיי המחנה מורה לנו, כי יש בידי האדם חופש בחירת פעולה. מצויות דוגמאות רבות, מהן דוגמאות שיש בהן מיסוד הגבורה, המוכיחות לנו, כי אפשר היה לגבור על האפתיה, לדכא את הרגיזות. אדם מסוגל לשמור על שארית של חירות רוחנית, של עצמאות המחשבה, אף בתנאים נוראים אלה נפשית וגופנית.

אנחנו שהיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים אך די בהם להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש - לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו. ותמיד היו הזדמנויות לבחירה.

יום יום, שעה שעה, נקראת לחתוך הכרעות, הכרעות שקבעו, אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם יישותך, את חירותך הפנימית: שקבעו אם תהיה או לא תהיה כדור משחק בידי הנסיבות, אם תוותר על חירותך ועל הדרת כבודך ותתגלגל בדמות האסיר הטיפוסי. כשנתבונן מנקוד ראות זו אל תגובותיהם הנפשיות של אסירי מחנה ריכוז, על כרחנו ייראו לנו לא רק כביטוי לתנאים פיסיים וסוציולוגיים מסוימים. קיום תנאים שונים, כגון חוסר שינה, מחסור במזון ולחצים נפשיים למיניהם, עלול להעלות את הרושם, שהאסירים מוכרחים היו להגיב בדרכים מסוימות. ולא היא. בסופו של חשבון מתברר, כי האסיר נהפך למה שהיה מתוך הכרעה פנימית, ולא רק עקב השפעות המחנה. מכאן שביסודם של דברים יכול כל אדם אף בנסיבות אלה, להכריע בעצמו, מה הוא יהיה - מן הבחינה הנפשית והרוחנית גם יחד. יכול הוא לקיים את הדרת כבוד האדם שלו גם במחנה ריכוז."

ועוד כתב-

"מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים. צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים, כי בעצם לא היתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים, אלא למה שביקשו החיים לקבל מאתנו.

צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על-ידי החיים יום-יום ושעה-שעה. ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור- אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה."

ולסוף אצטט את המשפט החשוב הזה- "האמת שאהבה היא המטרה הסופית והנעלה ביותר אשר אליה ישאף האדם."

יעקוב גלעד, דור שני לניצולים כתב את השיר, ויהודה פוליקר, אף הוא דור שני לניצולים שר. איזו צמרמורת.

חלון לים התיכון

"הבטחתי לכתוב כשנסעתי ולא כתבתי מזמן עכשיו את כל כך חסרה לי חבל, חבל שאת לא כאן.

אחרי שהגעתי ליפו תקוות נולדו מתוך יאוש מצאתי לי חדר וחצי על גג של בית נטוש.

יש פה מיטה מתקפלת אם נרצה שלושתנו לישון את אני והילד מול חלון משקיף לים התיכון.

ואולי מרחוק יש סיכוי אחד למיליון ואולי מרחוק איזה אושר מתגנב אל החלון.

שנת חמישים סוף דצמבר בחוץ מלחמת רוחות השלג צנח כאן לפתע לבן מזכיר לי נשכחות.

עוד הפצע פתוח לו רק היית איתי עכשיו הייתי ודאי מספר לך את מה שלא יגיד מכתב.

כאן אם תרצי יש לך בית ואותי יהיה לך המון צחוק ילדים בין הערביים מול חלון משקיף לים התיכון.

ואולי מרחוק יש סיכוי אחד למיליון ואולי מרחוק איזה אושר מתגנב אל החלון.

וברוח זו, אני נפרדת מכם היום, בערבו של יום השואה, כדי לזכור ולדעת שרוח האדם גדולה לאין שיעור מכל דמיון, וכי מכל חושך, תמיד יעלה האור. תודה שהייתם כאן , אני אילנה וארוס שולחת את הערכתי לכל מי שידע לבנות שוב בית ולטעת עץ, שידע לאהוב ולשמוח, שהביא חיים חדשים. היו בטוב, נשתמע.