כל חיים שהחרות נלקחה מהם - ידועים מראש. תחשבו על זה


משהו שכתבתי ממש מזמן, לפני כ-11 שנים.

"דרישות חירותי

24.9.95 לילה, מאוחר.

בעצם, אהבתי את האנשים כולם.

העדר היכולת לבטא אהבה זו, בדרכי, בפעימות לבי, הביאה אלי כעס גדול כל כך, שלעתים הפך לשנאה יוקדת. בעצם, גם את הנופים כולם אהבתי, מלבד אלה שהזכירו לי את חולשתי, את פחדי לאהוב את האנשים שאהבתי. מהר מאוד הבנתי שמשהו אינו כשורה עם לבי, משהו השתבש די מוקדם.

הבנתי שאין זה נאה לבוא עם רגשות גלויים כל כך, וכי האנשים בסביבתי אינם מעוניינים ברגשות הדביקים שלי. הבנתי שאין זה לטעמם להיות כל הזמן בנחת. ראיתי אותם כועסים זה על זה, ואפילו עלי.

אני לא הבנתי טוב את הסימנים, ולעתים קרובות הייתי טועה. כוונתי לא הובנה כהלכה, ומיד הייתי מחפשת את המנעד האחר. ניסיתי להשתלב, ובסופו של דבר להגיע אל האהבה התמידית הזו.

בדרך שכחתי כמעט את הכל. שכחתי שבאתי לאהוב. שכחתי את עצמי במקום הזה.

במקום זה בא לי הכעס. כעס גדול, רותח, מבעבע על טעויות שלי בזיהוי, על בזבוז של רצון להעתיר על סביבתי את רגשותיי השופעים טוב. הייתה לי בזה מעין בושה, מהר למדתי כיצד לנהוג כמותם, מחקה הליכותיהם, לא משתלבת.

ואף היום. הרצון להגיע אל האהבה, תמיד אליה, גרם לי תכופות לסתום את הפה, את הראייה, את הכעס, את הלב בכללותו. כל כך הרבה כעס הצטבר לי בתוך גופי, שהעמיס על כתפי, והנמיך את צווארי.

מתי קרה הדבר, איני זוכרת יותר. איני זוכרת יותר את רצוני לאהוב, איני זוכרת יותר את הרצון שלי להיעתר, להיות בחבור חם ובלתי מפוחד עם האנשים כולם, אף אלה שהפחידו אותי, או אלה שדחו אותי. בתוכי, רציתי לאהוב אותם, כי אני פחדתי מן השנאה, מן העדר האחווה, וניסיתי לעצום את עיניי בכל פעם שחשתי בכך, אני יכולה לראות את התום הזך הזה על ילדותי הקטנות, כמעט על כל הילדים.

ואחר כך בא השבר. לפעמים הוא בא במנות גדולות, מוחצות ומדהימות, לפעמים הוא מצטבר במנות קטנות, מתעתעות, אומרות כן ולא בעת ובעונה אחת.

חירותי דורשת ממני לשוב אל האהבה. אהבה אל הכל. אל מנקי הרחוב, אל הנופים, שקיעות השמש. אל אימי, אבי. שכני שברחוב. שנים שאני מנסה לחמוק ממנה, וכל שאני מקבלת הוא זעם הולך ומצטבר, כעס גדול. מחשבות על הצורך לרצות, על זה שכאילו שכחתי. ואכן כמעט שכחתי. שכחתי גרמה לי להיות שחקנית שקרנית, הולכת בתלם. וכעת אני מסרבת. מסרבת להיות הולכת בתלם, ולקשור את אהבתי לתגובות האנשים.

אני אהיה המשוגעת של השכונה, של הארץ, העולם. אני אוהב כל הזמן ברוחב לב, וללא כל מעצורים את כל שאחפוץ לאהוב. אפילו את הכביש המלוכלך. בכולם נמצאת אהבתי הכבושה, הכעוסה, הדחוסה, הדחויה.

ועכשיו אצא לי אל הרחובות, ואצעק אותה בקולי קולות, ואשחרר את אותו שסתום לוחץ שיש על לבי, ובתוקף אהבתי לא אאלץ לעולם לכפות על עצמי את גינוני האהבה, שהם מס השפתיים שאני משלמת על השכחה אותה.

אדם בטוח באהבה ירשה לעצמו להפסיק את כל גינוני האהבה, ולהיות פשוט הוא עצמו.

וזה שחירותי מבקשת ממני. לדעת את אהבתי את הכל, כל האנשים, הבתים, הנופים, התינוקות והזמנים. אני יכולה לשחרר את האהבה מתלות באדם מסוים, לא לחכות עד שיגיע, להיות כבר כעת בתוך אהבה עצומה לאנשים שאיני מכירה, אף אם אני רואה אותם בסרט, ברחוב, בכיתה או שכונה. אין בעלות על האהבה, אין לה כתובת ובית.

עופי צפור האהבה!! חופשיה את להיות בצחוק, בשמחה, באושר.

הצער בא מהמחשבה כי היא נמצאת אצל אנשים מסוימים, ואם ירצו, יעתרו, ורוב הסיכויים שלא יעתרו. ועכשיו חירותי אומרת לי להיות המשוגעת האוהבת. אהבתי אינה נמצאת באיש, ונמצאת באנשים כולם. ואף הקרובים לי נותנים את ההזדמנות לחוות מקרוב את אהבתי. וזה שעלי לעשות עם הקרובים. להפריח בקול גדול את רעש אהבתי, בשוויון נפש, באדישות וללא פחד. בלי שום מחוות אהבה, בלי שום טקסי אהבה. אהבה שאינה פוחדת להראות כהעדר אהבה."

היום נדבר על חירות. חירות אמתית, שמביאה רווחה וחופש. כשאני חושבת על חירות, דבר ראשון שאני רואה זה מרחב מסביב. החירות מבקשת ראשית לכל את המרחב, המרחב הרגשי, הרעיוני וכמובן מרחב פיסי. כדי שתתקיים צריך שיהא מקום ריק, פתוח, זה היכול לקבל אליו את כל מה שמבקש להיות, פתוח אל הלא נודע, אל היצירתי, המביא התפעמות מן החיים. כל חיים שהחרות נלקחה מהם ידועים מראש. תחשבו על זה.

הרבה פעמים אנחנו מרגישים לכודים לכאורה. קורה לנו שנדמה לנו כי אין לנו ברירה או בחירה, ולרוב האנשים סביבנו יאשרו לנו תפיסה זו מתוך שהם מזדהים איתה. למעשה, בכל מציאות שהיא יש לנו בחירות. לפעמים לא הכי זוהרות, ולפעמים עם מחירים כבדים, אך בסופו של דבר, ערוץ הבחירה חי וקיים. אדם שחי בחירות הוא זה המוכן לראות לעצמו את הדרך. הוא זה שיודע שהחיים פותחים בפניו 360 מעלות של אפשרויות והוא יכול לעמוד על ראש ההר, להשקיף לפניו, להתייעץ עם מטיבי לכת אחרים, לפתוח מפות, ללמוד עד כמה שניתן ולנוע קדימה.

ואיך? מתוך ידיעה ברורה שזו בחירתו, זה הסיפור אותו הוא מבקש לטוות לעצמו, וכי הכל ינוע כעת בהנהגתו. הוא המבוגר האחראי לחייו, כמידת כשרונו ויכולויותיו. ואיך הוא נראה כשהוא יוצא לדרך? חחח זקוף קומה, כמובן, חייב להיות זקוף קומה וגאה על עצם חייו, על ההרפתקה הנשקפת , על תחושת הצמרמורת המשלבת ענג ופחד, התפעמות והתרגשות מהחדש העומד להגיע אותו הוא טווה במו ידיו בשילוב עם גורלו באחריות שלמה.

נשאלת השאלה, האם אדם השוקד על חירותו שוקע בעצמו, נעשה אגוצנטרי, אנכי, מבקש למלא משאלות ליבו בלבד ומתעלם מזולתו? ואני אומרת, ההפך הוא הדבר. אדם שחירותו שלמה ויודע כי הוא חופשי בחייו, בדכ' ליבו גלוי ושלם. אדם חופשי יפתח זיקה אל כל היש, בשמחה, באהבה, שכן איש אינו יכול לקחת ממנו דבר, וכל שאפשר הוא מפגש משמח בין הוויות ונפשות המעניקות זו לזו. כן כן, אני מודעת לזה שזה נשמע אוטופי, שכן מה לעשות, רובנו עדיין נמצאים במציאות של סחר חליפין. אני אעניק לך משהו, ובתמורה אתה תעניק לי את הדבר אותו אני חסר. ואתם יודעים מה, בדכ' סחר חליפין שכזה מלווה במתח, בדריכות, האם אקבל את מבוקשי? האם נדרש ממני לתת יותר מיכולתי? והאדם שהגיע אל חירותו אינו מבקש דבר זולת יופיו של הרגע, והרגע, והאנשים ברגע הזה, שיודעים את תדר ההתפעמות מעצם היותם מוכנים לרגע אחד לוותר על המסחר, ולהתפעם יחדיו. וכן, אח"כ' – כולם יחזרו אל המסחר. אבל הרגע הזה, שהיה חופשי מפחד, היה שווה את הכל.

וישנה עוד חירות. אני מכנה אותה אוטנטיות. החופש לחוות את כל המנעד הרגשי שלי, את הניואנסים הכי קטנים וייחודיים לי גם אם אינם ברורים ומקובלים בסביבתי, להיות כחיית השדה שאין לה השקפה על עצמה והיא שלמה עם כל פעולותיה. אנחנו הורגלנו לצמצם לעצמנו את הסקלה הצבעונית הרגשית שלנו, ויש דברים שלעולם לא נביע בפומבי, ויתרה מזו, יש דברים שכבר לא נרגיש בתוכנו. אספר לכם סיפור קטן. ביתי האהובה הגיעה אלי לביקור. זאת הייתה שבת חורפית וגשומה, ולה היה מבחן גדול בלימודים. לי לא הייתה שום מחויבות כל שהיא והייתי חופשיה עם הזמן שלי לחלוטין. היא רצתה עוגה, עוגה שכזו, מפנקת, מנחמת את הלב, ריחנית ומתוקה. בשל השבת רוב המקומות היו סגורים ולא יכולתי לצאת לקנות לה עוגה יפיפייה שכזו, אבל היא אמרה שגם עוגת גבינה ביתית