כל חיים שהחרות נלקחה מהם - ידועים מראש. תחשבו על זה

משהו שכתבתי ממש מזמן, לפני כ-11 שנים.

"דרישות חירותי

24.9.95 לילה, מאוחר.

בעצם, אהבתי את האנשים כולם.

העדר היכולת לבטא אהבה זו, בדרכי, בפעימות לבי, הביאה אלי כעס גדול כל כך, שלעתים הפך לשנאה יוקדת. בעצם, גם את הנופים כולם אהבתי, מלבד אלה שהזכירו לי את חולשתי, את פחדי לאהוב את האנשים שאהבתי. מהר מאוד הבנתי שמשהו אינו כשורה עם לבי, משהו השתבש די מוקדם.

הבנתי שאין זה נאה לבוא עם רגשות גלויים כל כך, וכי האנשים בסביבתי אינם מעוניינים ברגשות הדביקים שלי. הבנתי שאין זה לטעמם להיות כל הזמן בנחת. ראיתי אותם כועסים זה על זה, ואפילו עלי.

אני לא הבנתי טוב את הסימנים, ולעתים קרובות הייתי טועה. כוונתי לא הובנה כהלכה, ומיד הייתי מחפשת את המנעד האחר. ניסיתי להשתלב, ובסופו של דבר להגיע אל האהבה התמידית הזו.

בדרך שכחתי כמעט את הכל. שכחתי שבאתי לאהוב. שכחתי את עצמי במקום הזה.

במקום זה בא לי הכעס. כעס גדול, רותח, מבעבע על טעויות שלי בזיהוי, על בזבוז של רצון להעתיר על סביבתי את רגשותיי השופעים טוב. הייתה לי בזה מעין בושה, מהר למדתי כיצד לנהוג כמותם, מחקה הליכותיהם, לא משתלבת.

ואף היום. הרצון להגיע אל האהבה, תמיד אליה, גרם לי תכופות לסתום את הפה, את הראייה, את הכעס, את הלב בכללותו. כל כך הרבה כעס הצטבר לי בתוך גופי, שהעמיס על כתפי, והנמיך את צווארי.

מתי קרה הדבר, איני זוכרת יותר. איני זוכרת יותר את רצוני לאהוב, איני זוכרת יותר את הרצון שלי להיעתר, להיות בחבור חם ובלתי מפוחד עם האנשים כולם, אף אלה שהפחידו אותי, או אלה שדחו אותי. בתוכי, רציתי לאהוב אותם, כי אני פחדתי מן השנאה, מן העדר האחווה, וניסיתי לעצום את עיניי בכל פעם שחשתי בכך, אני יכולה לראות את התום הזך הזה על ילדותי הקטנות, כמעט על כל הילדים.

ואחר כך בא השבר. לפעמים הוא בא במנות גדולות, מוחצות ומדהימות, לפעמים הוא מצטבר במנות קטנות, מתעתעות, אומרות כן ולא בעת ובעונה אחת.

חירותי דורשת ממני לשוב אל האהבה. אהבה אל הכל. אל מנקי הרחוב, אל הנופים, שקיעות השמש. אל אימי, אבי. שכני שברחוב. שנים שאני מנסה לחמוק ממנה, וכל שאני מקבלת הוא זעם הולך ומצטבר, כעס גדול. מחשבות על הצורך לרצות, על זה שכאילו שכחתי. ואכן כמעט שכחתי. שכחתי גרמה לי להיות שחקנית שקרנית, הולכת בתלם. וכעת אני מסרבת. מסרבת להיות הולכת בתלם, ולקשור את אהבתי לתגובות האנשים.

אני אהיה המשוגעת של השכונה, של הארץ, העולם. אני אוהב כל הזמן ברוחב לב, וללא כל מעצורים את כל שאחפוץ לאהוב. אפילו את הכביש המלוכלך. בכולם נמצאת אהבתי הכבושה, הכעוסה, הדחוסה, הדחויה.

ועכשיו אצא לי אל הרחובות, ואצעק אותה בקולי קולות, ואשחרר את אותו שסתום לוחץ שיש על לבי, ובתוקף אהבתי לא אאלץ לעולם לכפות על עצמי את גינוני האהבה, שהם מס השפתיים שאני משלמת על השכחה אותה.

אדם בטוח באהבה ירשה לעצמו להפסיק את כל גינוני האהבה, ולהיות פשוט הוא עצמו.

וזה שחירותי מבקשת ממני. לדעת את אהבתי את הכל, כל האנשים, הבתים, הנופים, התינוקות והזמנים. אני יכולה לשחרר את האהבה מתלות באדם מסוים, לא לחכות עד שיגיע, להיות כבר כעת בתוך אהבה עצומה לאנשים שאיני מכירה, אף אם אני רואה אותם בסרט, ברחוב, בכיתה או שכונה. אין בעלות על האהבה, אין לה כתובת ובית.

עופי צפור האהבה!! חופשיה את להיות בצחוק, בשמחה, באושר.

הצער בא מהמחשבה כי היא נמצאת אצל אנשים מסוימים, ואם ירצו, יעתרו, ורוב הסיכויים שלא יעתרו. ועכשיו חירותי אומרת לי להיות המשוגעת האוהבת. אהבתי אינה נמצאת באיש, ונמצאת באנשים כולם. ואף הקרובים לי נותנים את ההזדמנות לחוות מקרוב את אהבתי. וזה שעלי לעשות עם הקרובים. להפריח בקול גדול את רעש אהבתי, בשוויון נפש, באדישות וללא פחד. בלי שום מחוות אהבה, בלי שום טקסי אהבה. אהבה שאינה פוחדת להראות כהעדר אהבה."

היום נדבר על חירות. חירות אמתית, שמביאה רווחה וחופש. כשאני חושבת על חירות, דבר ראשון שאני רואה זה מרחב מסביב. החירות מבקשת ראשית לכל את המרחב, המרחב הרגשי, הרעיוני וכמובן מרחב פיסי. כדי שתתקיים צריך שיהא מקום ריק, פתוח, זה היכול לקבל אליו את כל מה שמבקש להיות, פתוח אל הלא נודע, אל היצירתי, המביא התפעמות מן החיים. כל חיים שהחרות נלקחה מהם ידועים מראש. תחשבו על זה.

הרבה פעמים אנחנו מרגישים לכודים לכאורה. קורה לנו שנדמה לנו כי אין לנו ברירה או בחירה, ולרוב האנשים סביבנו יאשרו לנו תפיסה זו מתוך שהם מזדהים איתה. למעשה, בכל מציאות שהיא יש לנו בחירות. לפעמים לא הכי זוהרות, ולפעמים עם מחירים כבדים, אך בסופו של דבר, ערוץ הבחירה חי וקיים. אדם שחי בחירות הוא זה המוכן לראות לעצמו את הדרך. הוא זה שיודע שהחיים פותחים בפניו 360 מעלות של אפשרויות והוא יכול לעמוד על ראש ההר, להשקיף לפניו, להתייעץ עם מטיבי לכת אחרים, לפתוח מפות, ללמוד עד כמה שניתן ולנוע קדימה.

ואיך? מתוך ידיעה ברורה שזו בחירתו, זה הסיפור אותו הוא מבקש לטוות לעצמו, וכי הכל ינוע כעת בהנהגתו. הוא המבוגר האחראי לחייו, כמידת כשרונו ויכולויותיו. ואיך הוא נראה כשהוא יוצא לדרך? חחח זקוף קומה, כמובן, חייב להיות זקוף קומה וגאה על עצם חייו, על ההרפתקה הנשקפת , על תחושת הצמרמורת המשלבת ענג ופחד, התפעמות והתרגשות מהחדש העומד להגיע אותו הוא טווה במו ידיו בשילוב עם גורלו באחריות שלמה.

נשאלת השאלה, האם אדם השוקד על חירותו שוקע בעצמו, נעשה אגוצנטרי, אנכי, מבקש למלא משאלות ליבו בלבד ומתעלם מזולתו? ואני אומרת, ההפך הוא הדבר. אדם שחירותו שלמה ויודע כי הוא חופשי בחייו, בדכ' ליבו גלוי ושלם. אדם חופשי יפתח זיקה אל כל היש, בשמחה, באהבה, שכן איש אינו יכול לקחת ממנו דבר, וכל שאפשר הוא מפגש משמח בין הוויות ונפשות המעניקות זו לזו. כן כן, אני מודעת לזה שזה נשמע אוטופי, שכן מה לעשות, רובנו עדיין נמצאים במציאות של סחר חליפין. אני אעניק לך משהו, ובתמורה אתה תעניק לי את הדבר אותו אני חסר. ואתם יודעים מה, בדכ' סחר חליפין שכזה מלווה במתח, בדריכות, האם אקבל את מבוקשי? האם נדרש ממני לתת יותר מיכולתי? והאדם שהגיע אל חירותו אינו מבקש דבר זולת יופיו של הרגע, והרגע, והאנשים ברגע הזה, שיודעים את תדר ההתפעמות מעצם היותם מוכנים לרגע אחד לוותר על המסחר, ולהתפעם יחדיו. וכן, אח"כ' – כולם יחזרו אל המסחר. אבל הרגע הזה, שהיה חופשי מפחד, היה שווה את הכל.

וישנה עוד חירות. אני מכנה אותה אוטנטיות. החופש לחוות את כל המנעד הרגשי שלי, את הניואנסים הכי קטנים וייחודיים לי גם אם אינם ברורים ומקובלים בסביבתי, להיות כחיית השדה שאין לה השקפה על עצמה והיא שלמה עם כל פעולותיה. אנחנו הורגלנו לצמצם לעצמנו את הסקלה הצבעונית הרגשית שלנו, ויש דברים שלעולם לא נביע בפומבי, ויתרה מזו, יש דברים שכבר לא נרגיש בתוכנו. אספר לכם סיפור קטן. ביתי האהובה הגיעה אלי לביקור. זאת הייתה שבת חורפית וגשומה, ולה היה מבחן גדול בלימודים. לי לא הייתה שום מחויבות כל שהיא והייתי חופשיה עם הזמן שלי לחלוטין. היא רצתה עוגה, עוגה שכזו, מפנקת, מנחמת את הלב, ריחנית ומתוקה. בשל השבת רוב המקומות היו סגורים ולא יכולתי לצאת לקנות לה עוגה יפיפייה שכזו, אבל היא אמרה שגם עוגת גבינה ביתית תשמח אותה מאוד. אם כך, יצאתי לדרך, נסעתי לקיבוץ השכן שידעתי כי הצרכנייה שלו פתוחה, אספתי את החומרים, הוספתי רעיונות וחזרתי רטובה ושמחה הביתה. היא ישבה ללמוד על שולחן המטבח, ואני על ידה מכינה את העוגה על השיש, עם המון תשומת לב וכוונת אם. לבסוף, מזגתי את הבלילה לתבנית סיליקון שעמדה על השיש, והרמתי אותה לעבר התנור. הרגשתי שבשל הסיליקון, התבנית לא יציבה והלכתי ממש על קצות אצבעותיי כמו לוליין על חבל דק להכניס את העוגה פנימה, ובשל הפחד שלי מהחום של התנור כשהכנסתי את התבנית היא התהפכה וכל התוכן נשפך עלי, על דלת התנור, הארונות והרצפה. עוד הספקתי להגיד "תעזרי לי.." אבל הבת שלי שקפצה אלי לא הספיקה. ואז, מבלי שהבנתי מאיפה, ובלי שהבנתי למה, עלה לי גל של בכי ישירות מתוך הבטן, כמו פעם פעם כשהייתי קטנה, בכי של ילדים. הבת שלי שראתה אותי כך פרצה בצחוק ענק, כזה שכבר לא משמיעים בו קול והדמעות זולגות וזולגות, וגם אני החלפתי בכי בצחוק, ובכיתי וצחקתי והיא צחקה וצחקה, וכל הזמן אמרה לי, שהפרצוף שעשיתי היה קורע, ואני האמנתי לה כי הרגשתי אותו ממש יוצא לי מהפנים ויוצר את הבכי הזה על העוגה שנחרבה לי. והייתי שמחה, שמחה בתוך ליבי, שהופתעתי מעצמי. שיש לי עוד בכי של ילדים שמזמן מזמן, מזה שנים ארוכות, שכחתי שפעם היה לי, וכי הנה הוא חזר אלי. ומדי פעם אנחנו נזכרות ברגע הזה ומתפקעות מצחוק.

וכאן כמובן ניגע בפרפקציוניזם. נבקש את החירות לחוסר השלמות. לפעמים אנשים מתהדרים או מתנצלים לסירוגין על כך שהם דורשים את הפרפקט. המושלם. שאצלם אין טעויות ומה שהם דורשים מעצמם זכותם לדרוש מאחרים. וחשבתי, מה זה הפרפקט הזה- שאני מכירה דרך אגב? והגעתי למסקנה כי זו מן תחושת אדנות כלפי המציאות הקיימת, התפקיד, המוצר, שאני רוצה שיספק אותי עד הקצה. הרצון להדק את כל הקצוות, לא משנה באיזה מחיר, עד קוצו של יוד, לעיתים ללא חמלה, ללא סובלנות או סבלנות. מקום נוקשה שאין בו גמישות, קשב או רחמים. ואתם יודעים מה, מוצר מושלם שכזה, שאין בו שום יכולת לתזוזה, שינוי או תנועה, בסופו של דבר משדר את חוסר האוויר שבתוכו. ואל תטעו לחשוב שאני נגד שלמות, נהפוך הוא, אני אוהבת שלמות שאין כמותה, אלא מה, גם לעצמי אני אומרת, תני קצת אוויר. הכל יפה יפה, וקצת אוויר מסביב.

וזה כמובן יוביל אותנו לכל מקום שבו בשם רעיונות אמוניים פילוסופיים או חברתיים תילקח מהפרט חירותו האישית והוא יולבש במדי הקבוצה אליה הוא משתייך.

וכן אני יודעת כי תמיד אנחנו משתייכים גם כשאנחנו חופשיים מתמיד לבחור, אך יש הבדל אם ההשתייכות באה מבחירה חופשית, מידיעת כל היש סביבי, עם הבנה של מחירי השייכות, או אם היא נכפת מראש על עצמי או זולתי, כובלת לדעת הקבוצה ומנהגיה. ואיך יודעים לזהות? ראשית לכל והכי בפשטות דרך הלבוש. הלבוש שלנו הוא ההגדרה הראשונית , זו הנראית לעין למרחוק ומבהירה באופן המידי ביותר לאן אנו משתייכים. לא בכדי במקומות בהם מצטמצמת החירות עד למאוד, ילבשו האנשים תלבושת אחידה -תהא אשר תהא, זו המגדירה ראשית לכל את שייכותם הבלעדית. אח"כ תבוא ההגדרה העצמית שלהם, זו שנגזרה ממנה חלק מחירותם, באופן כפוי או חופשי ואחראי, שגם על זה ניתן להתדיין, אך לא נעשה זאת כאן וכעת. ארמוז רק זאת, אדם שיוקר חירותו ברור לו, ישמח לראות סביבו מגוון ומנעד גדול של אפשרויות חיים, מתוך כבוד לשפע האפשרויות, לצבעוניות החיים ויופיים. חירות ואחריות, קשורים זה בזה. אין חרות כשלעצמה, החירות תמיד מתייחסת לאחר, למי שעל ידי, והיא דורשת המון אחריות. אח- לחרות. החירות היא הריקוד ההרמוני שלי עם החיים. אדם הלוקח את חירותו של האחר, נלכד בזה עצמו.

חירות ונדיבות. נדיבות ונתינה בשבילי הם הרגע הזה שהענקתי משהו ממני והחוויה כל כך משמחת אותי, שאני לא צריכה שום הכרת תודה ושום השוואת אנרגיה כל שהיא מצד זולתי. ונדמה לי כי רק אדם חופשי באמת יכול להעניק באמת. אדם חופשי הוא תמיד עשיר. ככה אני רואה זאת. העושר אף פעם הוא לא הכסף, העושר הוא תחושת השפע הפנימית שהחיים מספקים לך. לא מה שרשום על שמנו במסמכים ולא נוכל אף פעם לקחת אתנו לעולם הבא. העושר הוא התחושה שיש הכל, שיש מספיק, שאפשר להחליף דבר בדבר, וכי בעיקר החיים פתוחים לפנינו להעניק לנו חוויות, להעניק לנו מיופיים לאורך ולרוחב. אני יודעת כי זה נשמע אוטופי, כי תמיד משהו חסר לנו ותמיד עוד לא הספקנו, ולפעמים נראה כי מישהו מחזיק אצלו בדיוק את מה שחסר לנו, אבל לפעמים פתאום נפתח לנו צוהר, וקרן אור של שמש חמימה נכנסת לכלא התפיסתי הזה ואומרת, אתה חופשי לשמוח עכשיו, גם כשלכאורה אין לך סיבה, אתה חופשי לאהוב, אתה חופשי לנוע ואתה חופשי לא להסכים לקבל רגשות שליליים הנובעים מן הסובב אותך. ואתם יודעים מה, עם חינוך נכון אני מאמינה כי הערך הזה יכול להיות יותר ויותר נגיש.

ואחרון חביב ולא אחרון בכלל, הומור. מעולם לא ראיתי אדם שמעריך חירות שהוא רציני וחמור סבר עד כלות. להפך, כל אלו החרדים ביותר, אלא שרצו לסגור את הגבולות, להבדיל בין אנשים, לשים גדרות, אלו שצרחו כשנאמו, אלו שהפחידו, אלו שפנו אל המוח הזוחל ההישרדותי שלנו- היו גם חמורי סבר . האנשים החופשיים תמיד חייכו אלי, אלו שהציעו לי את חירותי עשו זאת תמיד בנעם וכן, תמיד עם הומור. משל הם אמרו לי, תראי , בחיים זה לא חייב להיות חמור כל כך, בכל מצב יש עוד זווית , אחרת, זו שמביאה קלות וצחוק, צחוק של חכמה- כי בהומור תמיד יש חכמה עילאה, זו שרואה את האבסורד, ובעיקר חושפת את הפחד ואומרת, מזה פחדת? ואני, לפעמים כשאני פוחדת, אני צוחקת. ככה זה יוצא אצלי, ובמיוחד כשאני נבוכה, צוחקת. ומי שמבין לא נעלב, ומי שלא מבין ... לא מבין.

קוראים יקרים, ממש מקווה שיש לכם תחושת ותפיסת חירות, שהחיים שלכם פתוחים באשר הם, וכי אתם יודעים לנתב עצמכם אל תחושת החופש באשר אתם. וחופש הוא לא מצב בו אנחנו לא עושים כלום, להפך, חופש הוא בעצם.. שאנחנו אוהבים את עצמנו ואת החיים שלנו. ולשם, צריך הרבה חוכמה והומור כדי להגיע. אז בזה אברך אותנו כולנו, בחיים מתוך חירות שלמה.