הרוח העוברת בחומר

 
ראיתי תכנית דוקומנטרית על אוכל ביפן.

בתכנית רואים אימא וסבתא קמות בחמש בבוקר להכין את האוכל לילדים שיוצאים לבית הספר. ולמה בחמש בבוקר? כי הן מבשלות את האוכל לפי צבעים, אוכל של ממש, ומסדרות אותו בסופו של דבר באופן האמנותי ביותר שיש בתוך קופסאות מסוגננות המיועדות לכך, וקושרות בסרט מרהיב. ממש מתנה כל בוקר. 


נדהמתי כל כך לראות את זה. איך הן מסדרות את הצבעים, כמה הן חושבות על הבריאות והערך, איזו השקעה! איזה מסר לילדים. והרגע הזה שהילדים מגיעים והן מוסרות את הקופסאות לילדים המחייכים מאוזן לאוזן... בהמשך רואים תחנות רכבת שיש בהן מכונות אוטומטיות למכירת מזון, ומה הן מוכרות? קופסאות אוכל, עם אוכל מסוגנן וצבעוני בתוכן, חיקוי לחוויית הבית היפני.

זה היה ממש נוגע ללב לראות את הפרדוכס של המכונה המדמה חוויה של אם ובית. 
 

על מה אנחנו מדברים היום? לא, לא על בישולים, חחח היום נתייחס לערך של הרוח המתגשמת בחומר. כי מה אם לא אהבה צרופה הן מגישות לילדים בוקר בוקר, ובמיוחד באופן שהיא מוגשמת ומעוצבת. 
התרבות היפנית היא אחת התרבויות שמעצימה את ההקשר הרוחני האסתטי. יש בעיצוב היפני מחשבה מעמיקה העוברת במורשת שמקפידה על קוצו של יוד בעיצוב, ומעבירה מסר רוחני של שלמות היופי. 
איני יכולה לשכוח קטע צילום של אמן יפני מסורתי המעצב מסרק מחתיכת עץ. ללא סרגל, עם כלי חיתוך פשוט הוא יצר את המסרק הכי מדויק ויפיפה שיש. ידעתי שחיים שלמים הוא חוזר שוב ושוב על תנועת היד הזו, חכמה של היד המפסלת בחומר. 

ואם ביופי יפני אנחנו עכשיו, איך לא נזכיר את הגינות המעוצבות שלהם, המזכירות גינות טבעיות, שיד חכמה משתלבת בהן, שמחברות את המים והסלע, את הגבעה והעשב לכלל שלמות. כמה רוחניות הן, וכמה מחשבה והגות יש בגן זן יפני, שלפעמים הוא ירוק כולו ולפעמים כל מה שיש בו הן אבני חצץ מסודרות באופן ההרמוני ביותר שיש, ולא בהרמוניה סתמית, פשוטה, אלא מתוחכמת, כזו שהרוח שורה בתוכה. 


ועוד יופי יפני, השירה, שירת ההיקו.

בתמצות העצום הזה, עוברת חוויה, כמה הקפדה, כמה משמעת המייצרים יופי.

הנה תשמעו

"בְּבוֹאִי מִדֶּרֶך הָהָר‏
אֶת לִבִּי שָׁבוּ, 
בְּלִי דַּעַת מַדּוּעַ,‏
עִשְׂבֵי וִיאוֹלָה.‏"


מי לא מכיר את החוויה של לעמוד אל מול שקיעה מרהיבה, לנשום פתאום עמוק, להתרווח, לשכוח את הכל ולהתפעם? אולי זו הדוגמה הקלישיאתית ביותר ליופי שמחבר אותנו אל הנשגב. פתאום לא חושבים על חובות ודאגות, פתאום הרוח הנושבת בנוף, במראה, מנקה לנו את הנשמה והרגש. מביאה התעלות. 

במקור (ברכות נז ב)נאמר כך : "שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים" 
קצת מוזר שאישה דירה וכלים באים באותו הקשר, מעט החפצה לדעתי, ובכל זאת, מה הכוונה כאן? מה זה "מרחיבין דעתו של אדם?"

טוב, ככל שאני מתעמקת במשפט הזה, דעתי אינה מתרחבת ואני מעט מתרעמת על מיהו כאן האדם? שלא כתוב "איש נאה ודירה נאה וכלים נאים". כאילו האדם כאן הוא הגבר, שיש לו דירה נאה, ואשה נאה וכלים נאים באותו רצף ובאותה הנשימה. 
ולמה נזכרתי במשפט הזה, בגלל ההקשר, שחומר ורוח אחד הם, וכי הרוח מתבטאת בחומר, וכשיש לאדם דירה וכלים נאים, דעתו מתרחבת כי הוא חווה את הפרופורציה המושלמת, את חכמת הרוח בחומר. ואז, מתרחבת דעתו והוא חווה חוויה רוחנית. 

 

לפעמים זה נוח לעשות הפרדה שבין חומר לרוח, לבטל את החומר כמשהו נמוך יותר, פחות חשוב. בשבילי, אין הבדל בין רוח לחומר, והביטוי הכי נשגב של החיבור הזה, מתבטא בנו, בגוף שלנו , שהוא כולו חומר וכולו רוח.

והרי זה מתבטא כל הזמן בתגובות שלנו כשאנו נכנסים לחלל יפה, כשנוגעים בחפץ מרהיב, או לובשים בגד. היופי כמוהו כביטוי האלוהי של השלמות, ומי לא רוצה להרגיש את זה? שלמות?

 

כל מי שלמד אי פעם אמנות או עסק בכך, חקר את הנושא של הקשר שבין צורה לתוכן. וכן, המורים הטובים שלנו למדו, אין צורה שאין לה הקשר ברור לתוכן, ואין תוכן שהופך ליצירת אמנות, אם הוא לא מתבטא היטב בחכמת הצורה. האם קל בעיניכם שיצירות של ציירים נמכרות במיליוני דולרים? שאלתם את עצמכם מה כל כך שווה במשיחות המכחול של ואן גוך, פיקסו או סזאן? למה לומדים את תולדות האמנות באוניברסיטה ומה הערך של כך?


גם אנחנו כל הזמן, כל רגע נתון חווים צורות ומפענחים אותם. בין אם ביודעין או מבלי יודעין. וכן, יש את כל הפרשנות לכך שבריאות ויופי הולכים יחד, זה נכון, אבל מעבר לכך, ישנם עוד הרבה יותר מסרים המועברים דרך התבוננות באובייקטים, בצורתם, במגע שלהם, בקומפוזיציה שהם יוצרים, ממש כמונו- גם אנחנו דואגים להעביר מסרים לגבי עצמנו. דרך הלבוש, השיער ואפילו המבט ומיצוב הגוף. והכל נרשם ונאמר ונזכר ומובא בחשבון. וכל הערכים המתפרשים אינם ערכים של חומר כלל, כי אם רעיונות ומחשבות ותכנים שיוצאים מן הצורה אל התודעה ומפעילים את הרגש. ומי לא רוצה למצוא חן, מי לא רוצה להיות יפה בעיני עצמו ובעיני סביבתו?

 

סיפור קטן. כשהייתי בערך בכיתה ג' התאהבתי בילד הגדול ממני אולי בשנה. הוא היה אח של ילד מהשכונה, וספק אם בכלל ידע על כך. גם אני לא ידעתי על מה ולמה נפתח אליו לבבי, והשתעשעתי ביני לביני עם האהבה העלומה הזו. יום אחד עליתי אליו הביתה, לדירת הוריו. איני זוכרת את ההקשר, אני רק זוכרת את הרגע. עמדתי לבד בסלון ביתם , אף אחד לא היה בסביבה, רק אני בחלל החדר. והנה מבלי דעת נמשכו עיני אל הקיר, ובקיר שומו שמיים, סדק גדול, ענקי לאורכו.

אני לא יודעת ואולי לעולם לא אדע לאמר, איך הילדה הזו ברגע אחד הפסיקה לאהוב אותו.  זו הייתה תחושה גופנית של ממש, וודאית, מאוד לא מוסברת או הגיונית, מפתיעה.

אני לא מבינה זאת עד היום, מעבר לפירושים פסיכולוגיים פשטניים, וכמובן שלא מקבלת זאת בליבי. אך כך היה, בדיוק כך, הסדק שבקיר סדק את אהבת הילדה התמימה והשלמה. משהו עבר שם ממימד החומר אל הלב, מבלי לפרש, מבלי להסביר, מוחלט ומוגמר.

ומאז, אני משתמשת במשפט הזה של "הסדק שבקיר" – כשאני רוצה להמחיש לעצמי את העצמה של ההשפעה של החומר על הרוח. קשר אבסורדי לפעמים, לא הגיוני אך ברור והחלטי. 

 

סוקרטס אמר כך: "הדברים היפים – יפים הם מכוח היפה". אי אפשר להסביר יופי, או את השפעת יופיו של העולם על הנשמה שלנו. 
אנחנו חיים בעולם של חומר, וזה חומר מאורגן, מסוגנן ללא הרף. כל הזמן משתנה נהרס ונבנה מחדש. לעתים אנחנו טועים לחשוב שרוב התקשורת שלנו עם העולם היא מילולית. לטעמי ההפך הוא הנכון, רוב התקשורת שלנו עם הסביבה אינה מילולית. החפצים אינם מדברים, הדרכים אינן שרות, והנוף אינו נושם. זה אנחנו המדובבים אותם, שרים ונושמים. זה הפענוח האישי או הארכיטיפי של כל אחד משלנו שמביא אושר עם רכישה של חפץ, בגד, בית או מכונית. וקל מאוד לפענח, וקשה לוותר על ההקשר. 


ולסיום עוד סיפור קטן. פעם אחת נכנסתי בפעם הראשונה לביתה של חברה טובה שלי. הבית היה צנוע, והמטבח קטן. אך היה משהו בסידור הדברים, ביד שעיצבה ואספה, שהביאה הרמוניה ביתית, צבעונית ושלווה. והנה הגעתי אל המטבח, ועל מדף קטן היו מונחות זו ליד זו צנצנות זכוכית פשוטות ובתוכן קטניות צבעוניות, אורז, שעועית  ועדשים.  ככה, חציין מלאות וחציין ריקות. ומשהו במראה הזה ברגע אחד הביא את הטעם של הידיים הטובות שלה, שמלאו את הצנצנות, שבנו את המדף שהעמידו אותן זו ליד זו והן רגשו אותי כל כך עד שעיני מלאו דמעות. דמעות על מה? לא אדע, אך דבר אחד ברור, זו האנרגיה שלה המטיבה שקפצה עלי מהצנצנות האלה, זו רוחה שלה שהתפרשה לה מן המדף ישר ללב שלי, והורידה לי דמעות לא מפורשות, מרגשות, על הנוכחות שלה שם. 

אני עושה כבוד גדול לחומר. משתדלת לשמרו ולכבדו כמידת האפשר, ואין כוונתי לעושר, כלל וכלל לא.

 

איני יודעת איך אתם עם הדברים, מקווה שאתם אוהבים את העולם החומרי בו אתם חיים ושהוא משקף טוב את רוחכם. 
אני אילנה וארוס נפרדת מכם, עד לפעם הבאה, להשתמע. 


 

Please reload