כשאת קופצת - המציאות פורסת רשת

November 2, 2015

 

כשאת קופצת- המציאות פורשת רשת

 

 

היום נדבר על חירות - מלודי גרדוט הזמרת האהובה עלי אומרת באחד הראיונות שלה, שפרידה היא דבר טבעי. יש זמן שיש בין האנשים תואם, ואז הם גדלים ומתפתחים, ובאופן טבעי, לעיתים כל אחד הולך לדרך משלו.

כשהיא מדברת בקול המלאכי והשקט שלה, היא מעבירה מנגינה, וזה לא תוכן הדברים שהשקיט את ליבי, כי אם המנגינה בה היא דוברת. זו מנגינה מאוד חכמה, אינטליגנטית, מרגיעה ומקבלת. כן, זה בסדר גמור להתפתח לכיוונים שונים, אין בזה כל כאב להמשיך ללכת. מתי הרגשתי אי פעם כך? אף שעשיתי זאת כמה פעמים בחיי, לא הרגשתי את השקט הזה שהיא מנגנת. היה בי פחד ילדותי של נטישה, של אשמה, של צער על מה שהוחמץ, וחשבתי כמה שקט יש בהסכמה הזו. כמה חירות.

 

כשאני באה לקבל שרות בחנות ופוגשת נערה מאוד צעירה שפניה וראשה מכוסים כליל ויש לה במקומות אחרים סממנים של הגיל כפי שהיא הייתה רוצה לחיותו, הכוונה- פתאום לק מאוד חזק, איפור עיניים מודגש, חצאית צמודה, או משהו במופע שלה שמרמז ואומר, כך ולא כך אני רוצה להיות, אבל נכנעתי ללחץ. לחץ הוא דבר קיומי, הוא הסכמה לשרידות, לפחד החברתי פן יאונה לי רע. אז כן, הרבה פעמים כולנו נוותר על החירות שלנו לטובת השרידות, הרבה פעמים נאמר לעצמנו כי הדבר הזה שמכסה כליל את פנינו וראשנו ולעיתים מגיע עד העיניים הוא בר התעלמות. אבל האמת שלא, אי אפשר להתעלם מזה, כי המבט של אלו המסתכלים עלינו מגלה לנו שוב ושוב את שעוללנו לעצמנו. ומהמבט בדכ' מחזיר לנו את הכאב שבכניעה לפחד. וזה כואב להרגיש איך מסתכלים עלינו כשאנו מאבדים את החירות שלנו.

 

פעם טעיתי ממש. רציתי להיות ממש מתחשבת, ולא שמתי לב איך לאט ומבלי משים אני מאבדת את החירות שלי. השאלה למי אתה מקשיב, לאיזו תכלית ומה המטרה והתועלת היא שאלת קיום מרכזית. בתוך מערכות החיים שלנו השונות רבה- אין אף אדם שמתאים לי בדיוק, ואני בוודאי לא מתאימה בדיוק לאף אחד. איך אדע את ההבדל שבין התחשבות ושתלטנות?

כיצד אדע מתי אני פועלת מתוך חירות ומתי מתוך כפייה עצמית?

לכאורה התשובה מאוד פשוטה, התחשבות הינה תמיד עניין שבהסכמה הדדית ושתלטנות אף פעם לא. התחשבות היא תמיד גם התחשבות בעצמי, יכולת לסגת אם טעיתי, שתלטנות אף פעם לא מאפשרת נסיגה.

 

ועוד תשובה שאני נותנת לעצמי קשורה להכרחיות. למשל, אם יש לי תינוק חדש, שרק נולד, ואני צריכה כל 3 שעות להניק אותו כולל קימה בלילה. האם איבדתי את חירותי? לטעמי לא, מכיוון שיש תואם בין ההכרח ברגע המציאות לבין המעשים שלי. אין פה אופציה או אפשרות אחרת. התינוק חייב לאכול והוא לא יכול לשנות כלום מהצד שלו ויש לי הסכמה מלאה לקום עבורו כמה שצריך ללא הגבלה.

אך אם ניקח סיפורים עתיקים, בוטים, ששמעתי בימי ילדותי בהם האישה מגישה לגבר כשהוא מגיע הביתה את נעלי הבית ונועלת לו אותם, ומוזגת את האוכל לשולחן, כשהוא אוכל והיא אח'כ מפנה את הכלים והוא מתפנה אל הכורסה... אתם בוודאי תמהים על הדוגמה הארכאית הזו, שהדאיגה אותי מאוד בילדות, כי בעדות מסוימות זה היה מקובל, ואולי אתם חושבים כי היום הדברים אינם תקפים, מי מתנהג כך? אז לפני שנראה את המקבילות של אותה חוויה בחיים המודרניים בואו נפגוש לרגע את האישה שבסיפור.

 

אז מה, אותה אישה הייתה טיפשה? נכנעת? שפחה? לרגע אני נוטה לחשוב שכן, ממש כפי שחשבתי במוחי הילדי, שזה ממש בלתי אפשרי, אני לעולם, אבל לעולם לא אנהג כך.

אבל אם אני מסתכלת עליה היום, ממרום שנותי, ומבינה שבחברה בה היא חיה זה היה הקוד על מנת לשרוד, אני יכולה להבין שהיא בחרה בזה מתוך חירות חייה לחיות. כן, אני לא מסכימה עם זה גם היום, אבל נמנעת מלבוז לשניהם כפי שבזתי בילדותי. כי הילדות מאפשרת לראות כי המלך הוא עירום, וכי יש כאן קודים שגויים, מכוערים של שולט ונשלט. אבל היום הייתי מרגישה ראשית לכל את הכאב של מי שחירותו נשללה ממנו בכוח ובפחד.

קראתי ספרים רבים על תרבויות שונות בהן נשים בעיקר וגם ילדים נוצלו ונכנעו למשטר דיקטטורי בתוך המשפחה, החברה, והקהילה. תמיד היו אלו אינטרסים אנוכיים שיצרו את המרקם הזה. כמה אומץ לב, כמה נחישות וכמה תעוזה צריך אדם כדי למרוד, כדי לקום וללכת. כי ללכת זה הרבה פעמים אל הישימון, אל מחוץ למחנה, אל תנאים קשים יותר, לפעמים אל עוני ולפעמים אפילו לסכנת נידוי. המדהים הוא כי לעיתים זו האם בתרבות מסורתית שלא נותנת ידה לביתה הדורשת את חירותה, לא כי היא לא מסכימה איתה, אלא פשוט, כי היא פוחדת מן המחיר. ויוצא לעיתים, באופן הכי אבסורדי כי אלו העוצרים את החירות מלהתקיים הם העבדים האחרים הפוחדים להיענש ולפעמים הם האנשים שאנחנו הכי אוהבים והם אוהבים אותנו.

 

וכך יסמין לוי כתבה ושרה,

 

”חופש ”

מילים ולחן: יסמין לוי

 

”עם הבכי בעינייך

מבלי לדעת אושר

ידייך פרושות לצדדים

לבדך בחשיכה

בכל לילה מזה שנים

את נושאת תפילה

מבטך נישא אל המרומים

מתחנן לישועה

אני שומעת את השקט שבצעקתך

אני חשה בכאבך

בעומק נשמתי

כמה כואב לי הפחד שלך

הרשי לי להביא לך בפי, שיר זה

בכדי לבקש ממך כי לעולם לא תחדלי

להילחם על...

החופש שלך..

להתאהב ולהרגיש

החופש שלך..

על זכותך לבחור

בדרך בה תחיי את חייך

החופש שלך..

 

את היא האדמה בה גדלים השורשים

כשאת בוכה, בוכים הפרחים

הרוח משתתק

אל תהיי כנהר הזורם

היי את! הגלים הנשברים על המזח

עם הסערה בים

 

את, היא כל הנשים

אם, בת ואחות

בכל היקום

מכל גזע ודת

אל תהיי דוממת

אל תעצמי את עינייך

לעולם אל תפסיקי לחלום..

ולהלחם על..

החופש שלך.. ”

 

קל לזהות מתי יש כפייה ואובדן חירות, קל לראות זאת מן הצד. מתי זה קל לזהות? כשערכי החירות גלויים וברורים. בחברות ובמשפחות בהן יש כפייה, לעיתים האדם המדוכא אינו מודע לכך בכלל. וכפייה אינה רק כפייה דתית או אמונית, גם לדרוש מהילד שילמד רפואה במקום אמנות או ההפך היא שלילת חירותו. ולא בכדי נרקם המשפט "חנוך לנער על פי דרכו" שדרכו סלולה כבר משחר היבראותו והיא מוגשת לו יום אחר יום וצעד אחר צעד, ואתה- המופקד על חייו וחינוכו צריך לעקוב אחריו ואחרי דרכו, ולא- לבקש ממנו לעקוב אחריך.

 

וזה מקסים שאני מגישה תכנית רדיו על נושאים חשובים של החיים ומשדרת מבית ספר ”עינות ירדן“ שבגליל העליון שאחד הערכים הכי חשובים שלו היא רווחתו של התלמיד וכיבוד חירותו. ואתם יודעים מה הכי מדהים, שכשאתה נמצא בסביבה שכזו שמכבדת את הרוח, באופן הכי טבעי, גם הסביבה הפיזית נעשת יפה מאוד. הקשר הבלתי אמצעי המשתקף בין הפנים לחוץ מגלה את עצמו. וכאן בבית הספר, הוא מגלה את עצמו בדשאים מוריקים, בביתנים דמויי בתים קטנים שהם הכיתות, בזה שאין בכלל צלצולים בין השיעורים וגם לא מוסיקה חזקה בהפסקות. יש מרווח ורווח לרוח שתנשוב.

 

אותי לא ממש חינכו. זא' כן, על הדברים החשובים, על כבוד האדם ואנושיותו בעיקר. אבל אף פעם לא אמרו לי מה מצפים ממני להיות, אפילו שדודה שלי אמרה לי שאני צריכה להיות שופטת או דוקטורה, מאהבתה אמרה כך. אתם יודעים למה זה אף פעם לא כאב לי ואף פעם לא הרגשתי כי גוזלים ממני את חירותי? כי משחר חיי עשיתי כפי שהבנתי ואיש לא תיקן או אמר לי כי התפישה שלו או האמונה שלו חשובה משלי. חברתי אומרת בצדק כי מעט מדי הכוונה קיבלתי, במובן של מעט מדי תשומת לב לצרכים הבסיסים ביותר, אבל ההפקר הזה הפך להיות לחירותי השלמה. לא פחדתי כי אאבד את אהבת אימי או אבי על בחירותי ודרכי. וגם כשטעיתי, ידעתי שבשבילם, אני אותו דבר.

 

כל חברה סגורה באשר היא, כל חברה שאידיאולוגיה עזה מנחה אותה, סופה שהקבוצה תסגור על חירותו של הפרט. אני זוכרת את החברה הקיבוצית בשנות חייה המוקדמות, עד כמה מעט חופש היה לפרט בתוך חיי הקבוצה. עד כמה האינטרס של הכלל היה הדבר הקובע, והפרט, גם אם נגרס בתוכו, היה מקרה זניח של חוסר התאמה.

גם בחברה הדתית אפשר לראות את אותם אלו שיש להם מחשבות אחרות ותפיסות עולם שונות משל חברי הקבוצה. כמה מכמיר ומכעיס לראות את הנידוי שעוברים האנשים המבקשים לשנות את אמונתם ותפישת חייהם, כמה פחד ואימה יש להם מפני הצעד הזה, כמה אובדנים הם צריכים לשלם בשל הנבערות והאכזריות הזו. משפחות הנקרעות מבפנים, רק בשל הרצון להשליט את החוקים והתפישות על אדם אחר, שלעיתים זה ממש אבל ממש לא מתאים לו.

ולא דיברתי על הכפייה שבין קבוצות של אנשים ואין זה משנה אם אלו דתיים, טבעונים, פריקים או אנשי הייטק. הרצון שלנו ההישרדותי שיהיו רבים ודומים לנו שייך למוח הזוחל שלנו, לרצון לקיים שרידות בסיסית, בעצם לפחד, וגם אני מרגישה לפעמים כך ואומרת גם לעצמי כי הגיע הזמן שנתעלה על כך.

 

ישנה הרבה ביקורת על תרבויות המערב, על החומריות ועל המרוץ להישגים. אבל אני אוהבת את תרבויות המערב, כי הן נתנו חירות לאישה יותר מאשר בכל מקום אחר בכדור בעולם השלישי. כשאני מסתכלת בסרטים תיעודיים של נשים באפריקה, בהודו ובאסיה אני נחמצת לראות את עומק הניצול המחפיר שנשים עוברות שם. ואני מודה מעומק ליבי על שאני כאן, בארץ ישראל, בתרבות שמאפשרת לי להיות חילונית, חופשיה ושמחה בחיי. שאני יכולה לגוון את בחירותי, שאני יכולה לעצב את מסלול חיי בכל תחום כרצוני. יש כאן בסביבה שלי נשים אמניות, מנהלות, מורות, כאלו שילדו וגידלו משפחה וכאלו שלא, וכולן שוות וכולן חופשיות, ועל כך אני מודה.

 

יקרים, ככל שאני כותבת באים ועולים לפני כל נדכאי העולם, כל אלו שנגזלה חירותם מבקשים שאכתוב עבורם, ובעצם רציתי לכתוב קצת אחרת. רציתי לתת רוח גבית לכולנו לצאת לדרך מדויקת, להיות בקשב פנימי, להעז לשנות, לדעת שיש תמיד מי שיתמוך בנו, לדעת את רוח הנאורות שכל הזמן נושבת ומתעצמת, כי העולם עם כל החשכה שעולה כעת מסרב לה לחשכה, כי ככל שהחושך גובר, הנאורות יוצאת בעוז.אז כן, אני מאמינה בחירות שלמה לכל אישה ואיש, לילדים ולכל יצור באשר הוא, בנטיית ליבו ואמונתו.

 

אני נפרדת מכם כאן בתחושה שאמרתי את הברור ביותר ומוזר כי צריך לאמרו. עינכם הרואות כי אכן, נוצר צורך בכך.

אני מאחלת לכם שתמיד תוכלו ללכת בחופשיות ובאומץ בנתיב בו החיים בחרו לכם מתוך חירות שלמה. שתדעו לשנות, מתוך אמונה עזה ביכולתכם לעשות כך, ותתנו לעצמכם את כל הגיבוי הנדרש לכך. אני מאחלת לכם שתהיו ותחיו בין אנשים טובים שיכבדו את חירותכם ויתנו את אהבתם לכם מבלי לדרוש כי תשתנו לכבודם. אני מאחלת לכם שמחה בשלל האפשרויות שהחיים מציעים וכי תוכלו להשיגם בקלות ובחופשיות.

 

Please reload