כשאת קופצת - המציאות פורסת רשת


כשאת קופצת- המציאות פורשת רשת

היום נדבר על חירות - מלודי גרדוט הזמרת האהובה עלי אומרת באחד הראיונות שלה, שפרידה היא דבר טבעי. יש זמן שיש בין האנשים תואם, ואז הם גדלים ומתפתחים, ובאופן טבעי, לעיתים כל אחד הולך לדרך משלו.

כשהיא מדברת בקול המלאכי והשקט שלה, היא מעבירה מנגינה, וזה לא תוכן הדברים שהשקיט את ליבי, כי אם המנגינה בה היא דוברת. זו מנגינה מאוד חכמה, אינטליגנטית, מרגיעה ומקבלת. כן, זה בסדר גמור להתפתח לכיוונים שונים, אין בזה כל כאב להמשיך ללכת. מתי הרגשתי אי פעם כך? אף שעשיתי זאת כמה פעמים בחיי, לא הרגשתי את השקט הזה שהיא מנגנת. היה בי פחד ילדותי של נטישה, של אשמה, של צער על מה שהוחמץ, וחשבתי כמה שקט יש בהסכמה הזו. כמה חירות.

כשאני באה לקבל שרות בחנות ופוגשת נערה מאוד צעירה שפניה וראשה מכוסים כליל ויש לה במקומות אחרים סממנים של הגיל כפי שהיא הייתה רוצה לחיותו, הכוונה- פתאום לק מאוד חזק, איפור עיניים מודגש, חצאית צמודה, או משהו במופע שלה שמרמז ואומר, כך ולא כך אני רוצה להיות, אבל נכנעתי ללחץ. לחץ הוא דבר קיומי, הוא הסכמה לשרידות, לפחד החברתי פן יאונה לי רע. אז כן, הרבה פעמים כולנו נוותר על החירות שלנו לטובת השרידות, הרבה פעמים נאמר לעצמנו כי הדבר הזה שמכסה כליל את פנינו וראשנו ולעיתים מגיע עד העיניים הוא בר התעלמות. אבל האמת שלא, אי אפשר להתעלם מזה, כי המבט של אלו המסתכלים עלינו מגלה לנו שוב ושוב את שעוללנו לעצמנו. ומהמבט בדכ' מחזיר לנו את הכאב שבכניעה לפחד. וזה כואב להרגיש איך מסתכלים עלינו כשאנו מאבדים את החירות שלנו.

פעם טעיתי ממש. רציתי להיות ממש מתחשבת, ולא שמתי לב איך לאט ומבלי משים אני מאבדת את החירות שלי. השאלה למי אתה מקשיב, לאיזו תכלית ומה המטרה והתועלת היא שאלת קיום מרכזית. בתוך מערכות החיים שלנו השונות רבה- אין אף אדם שמתאים לי בדיוק, ואני בוודאי לא מתאימה בדיוק לאף אחד. איך אדע את ההבדל שבין התחשבות ושתלטנות?

כיצד אדע מתי אני פועלת מתוך חירות ומתי מתוך כפייה עצמית?

לכאורה התשובה מאוד פשוטה, התחשבות הינה תמיד עניין שבהסכמה הדדית ושתלטנות אף פעם לא. התחשבות היא תמיד גם התחשבות בעצמי, יכולת לסגת אם טעיתי, שתלטנות אף פעם לא מאפשרת נסיגה.

ועוד תשובה שאני נותנת לעצמי קשורה להכרחיות. למשל, אם יש לי תינוק חדש, שרק נולד, ואני צריכה כל 3 שעות להניק אותו כולל קימה בלילה. האם איבדתי את חירותי? לטעמי לא, מכיוון שיש תואם בין ההכרח ברגע המציאות לבין המעשים שלי. אין פה אופציה או אפשרות אחרת. התינוק חייב לאכול והוא לא יכול לשנות כלום מהצד שלו ויש לי הסכמה מלאה לקום עבורו כמה שצריך ללא הגבלה.

אך אם ניקח סיפורים עתיקים, בוטים, ששמעתי בימי ילדותי בהם האישה מגישה לגבר כשהוא מגיע הביתה את נעלי הבית ונועלת לו אותם, ומוזגת את האוכל לשולחן, כשהוא אוכל והיא אח'כ מפנה את הכלים והוא מתפנה אל הכורסה... אתם בוודאי תמהים על הדוגמה הארכאית הזו, שהדאיגה אותי מאוד בילדות, כי בעדות מסוימות זה היה מקובל, ואולי אתם חושבים כי היום הדברים אינם תקפים, מי מתנהג כך? אז לפני שנראה את המקבילות של אותה חוויה בחיים המודרניים בואו נפגוש לרגע את האישה שבסיפור.

אז מה, אותה אישה הייתה טיפשה? נכנעת? שפחה? לרגע אני נוטה לחשוב שכן, ממש כפי שחשבתי במוחי הילדי, שזה ממש בלתי אפשרי, אני לעולם, אבל לעולם לא אנהג כך.

אבל אם אני מסתכלת עליה היום, ממרום שנותי, ומבינה שבחברה בה היא חיה זה היה הקוד על מנת לשרוד, אני יכולה להבין שהיא בחרה בזה מתוך חירות חייה לחיות. כן, אני לא מסכימה עם זה גם היום, אבל נמנעת מלבוז לשניהם כפי שבזתי בילדותי. כי הילדות מאפשרת לראות כי המלך הוא עירום, וכי יש כאן קודים שגויים, מכוערים של שולט ונשלט. אבל היום הייתי מרגישה ראשית לכל את הכאב של מי שחירותו נשללה ממנו בכוח ובפחד.

קראתי ספרים רבים על תרבויות שונות בהן נשים בעיקר וגם ילדים נוצלו ונכנעו למשטר דיקטטורי בתוך המשפחה, החברה, והקהילה. תמיד היו אלו אינטרסים אנוכיים שיצרו את המרקם הזה. כמה אומץ לב, כמה נחישות וכמה תעוזה צריך אדם כדי למרוד, כדי לקום וללכת. כי ללכת זה הרבה פעמים אל הישימון, אל מחוץ למחנה, אל תנאים קשים יותר, לפעמים אל עוני ולפעמים אפילו לסכנת נידוי. המדהים הוא כי לעיתים זו האם בתרבות מסורתית שלא נותנת ידה לביתה הדורשת את חירותה, לא כי היא לא מסכימה איתה, אלא פשוט, כי היא פוחדת מן המחיר. ויוצא לעיתים, באופן הכי אבסורדי כי אלו העוצרים את החירות מלהתקיים הם העבדים האחרים הפוחדים להיענש ולפעמים הם האנשים שאנחנו הכי אוהבים והם אוהבים אותנו.

וכך יסמין לוי כתבה ושרה,

”חופש ”

מילים ולחן: יסמין לוי

”עם הבכי בעינייך

מבלי לדעת אושר

ידייך פרושות לצדדים

לבדך בחשיכה

בכל לילה מזה שנים

את נושאת תפילה

מבטך נישא אל המרומים

מתחנן לישועה

אני שומעת את השקט שבצעקתך

אני חשה בכאבך

בעומק נשמתי

כמה כואב לי הפחד שלך

הרשי לי להביא לך בפי, שיר זה

בכדי לבקש ממך כי לעולם לא תחדלי

להילחם על...

החופש שלך..

להתאהב ולהרגיש

החופש שלך..

על זכותך לבחור

בדרך בה תחיי את חייך

החופש שלך..

את היא האדמה בה גדלים השורשים

כשאת בוכה, בוכים הפרחים

הרוח משתתק

אל תהיי כנהר הזורם

היי את! הגלים הנשברים על המזח