כמה מילים מהלב על בית


שלום יקרים, מלב אל לב –בואו נדבר מהלב, נקשיב לו, ונדבשן אותו, מלשון דשן/דבש. זה הזמן המקביל, תוך כדי עבודת היומיום, שלמרות כל מה שאנחנו עוברים לטוב ולרע, ייקח אותנו לנשום, ליהנות, להתרווח, וגם מעט להרהר, להרגיש את הלב. הוא כבר יודע.

כשהפגיזו את הצפון בפעם האחרונה ואנחנו היינו חודש במרכז הארץ אצל המשפחה המופלאה שלי, התגעגעתי הכי הרבה למטבח שלי. ותאמינו לי שהמטבח שלי אז לא היה משהו. אפילו ארונות עוד לא היו, היה שיש ווילון. והמטבחים של אחותי וגיסתי ובת דודתי היו הרבה יותר משוכללים, אבל אני רציתי את זה שלי. ומה רציתי? רציתי לבשל את האוכל שלי, עם התבלינים שלי, בסירים שלי, שהיו מאוד פשוטים אבל היה לי איתם שיח של משפחה, של התקבצות סביב השולחן, של המצאות ויצירה ובעיקר אהבה. את האהבה שלי העברתי לבני משפחתי דרך הבישול, וזה הכי הרגיש בית.וכך כשהיינו שם, במרכז, אצל האנשים שקיבלו אותנו בלב הכי פתוח שיש ובנדיבות אינסופית, התגעגעתי לבית שלי, וזה היה במטבח. קרש החיתוך שאני רגילה אליו, הסכין האדומה הקטנה, התבלינים שלי, המחבת והריח.

היום נדבר על בית.

כשהייתי קטנה והחלומות היו זמינים לי ממש בקצה העיניים הייתי בטוחה שאהיה בבית מהסרטים. לא שראיתי הרבה סרטים, אבל מספיק היה לי שיהיה מרווח, עם ריח של עוגה וכולם יהיו בבית, איש בעיסוקיו, נהנים מהרגע. טוב, זה לא קרה כך. כנראה שאלוהים ממש לא הסתכל לי בעיניים , כי המסלול בו עברתי הביא נופים אחרים. עוד נדבר בהם. ומה אני מספרת? את פשטותו של הטוב. כילדה, הדברים היו פשוטים וטובים, לא מורכבים, ובלי רבדים. אני אוהבת לפעמים לחזור לחשיבה כזו, תמימה, מוחלטת ובלתי מתפשרת. כן, יש במקום כלשהו, בזמן כלשהו, חיים שכאלה. טובים ופשוטים. ואיך זה מתקשר לבית? שבית הפך להיות במשך חיי נושא עמוק, געגועים אינסופיים למקום בו אוכל להתרווח, ודמותי ודמותו ישאו חן זה בעיני זו.

כשבגרתי ראיתי בתים רבים, שונים ומגוונים, ותמיד היה הבית נושא את דמות בעליו. ראיתי בתים שהתאמצו לשאת חן, ומיד ידעתי כי אין בהם נחת. ראיתי בתים קטנים מאוד שהכילו מספר צעדים מועט מחדר לחדר, וידעתי כי הם עמוסים בסיפורים ובמיתוס. כך הרגשתי כשביקרתי את בית הוריה של חברתי מהקיבוץ, ונכנסנו לבית קטנטן, במתכונת קיבוצית, והקירות היו עמוסים בסיפורי גבורה של הדור ההוא, שהיו הוריה ובנו את הארץ. ואני זוכרת שפעם, הבאתי את נעם ביתי הקטנה לחברה, היא הייתה אולי בת 4, וכשנכנסנו אל הבית המפואר היא פרצה בבכי וסירבה להיכנס. בחושיה הילדיים היא קלטה משהו שאני לא ראיתי, כי לי הבית נראה מאוד יפה, אבל משהו בגרנדיוזיות שלו הרתיע אותה. ולעומת זאת בני, בערך באותו הגיל סרב להיכנס למשרד שהייתה בכניסתו ספה מרופטת. זה היה מדהים לראות את הקליטה האינסטקטיבית, המהירה של הילדים ברגע אחד לגבי החלל אליו נכנסו, והחלטה מהירה- לא, לא להיכנס לכאן.

בתים מהסרטים. דרך הסרטים למדתי המון על בתים. הבית הוא כמו חתימת ידו של האדם בתוך גורלו. ראיתי בתים זקופי קומה של אנשים עניים ביותר, שידעתי כי כדאי לי להיות בהם, בקרבתם, ובעיקר להיות בקשר עם האנשים האלה. ואכן, כמים הפנים לפנים, פני הבית היו כפני בעליו. היו אלו בתים נקיים, ברורים, תמיד היו בהם צמחים מסוג כלשהו, אמיתיים, זורחים ומאירי פנים, וגם אם לא היה שם הרבה אוכל, הוא היה מיד יוצא אל השולחן, בריא ומחוייך.והיו אחרים, הפוכים, בתים ראוותניים, מנקרי עיניים, לוחמניים, שכאילו בקשו לאמר, ראו הוזהרתם, פה לא הולכים בנחת, לא מלכלכים, לא נוגעים בכל דבר, כי כל דבר נרכש במטרה ובכוונה מסויימת, והבית הזה אינו מתכוון להאיר פניו אל הזרים. ראיתי בתים עבשים, בהם הרהיטים נדבקו אל הרצפה והקירות והכל הרגיש כאילו יד לא נגעה בו שנים רבות, וגם האנשים בתוכם נראו כאילו מזמן לא התקלחו, ורוח נכאים מובילה את יומם. הבתים סיפרו את הדרמה בשקט, כפי שקירות וחפצים מגלים את האמת העמוקה של האנשים להם הם שייכים.

אהבתי במיוחד את הבית של סבתה הלן בקיבוץ. ולמה כל כך? כי סבתה הלן נגעה בכל דבר שהיה סביבה בידיה היפות, כאילו ליטפה אותו. ולא שזה היה במדויק הטעם שלי, זה היה הטעם שלה ושל סבא שמעון, בתוך בית קטן בקיבוץ, מאורגן ומסודר היטב, שאחכ' עבר הרחבה, והרוח הגדולה של סבתה שרתה בו. ואם נכנסת בשעריו כבר שמעת מנגינתה. והריח, כן, לכל בית יש את ריחו, ממש כפי שיש לבני אדם, ואצל סבתה הלן תמיד ריח של עוגה וסבון ובושם. וכן, גם ריח של פירות שהיא הייתה שומרת בשבילנו שניקח אל הבית שלנו, שהיה בית חדש, של זוג צעיר, שיש לו ילדים קטנים, והוא מלקט את רהיטיו לא בבת אחת, אלא על פי הצורך והאפשרות וההזדמנות.

יצא שעכשיו זמנים בהם לאנשים צעירים קשה לרכוש בית בארץ. זמנים של תסכול, של כאב ודאגה. ההורים דואגים, המשפחות הצעירות נאנקות ונאבקות, ויש תחושה שמשהו בסיסי לא בסדר. לא בסדר שתהיה לנו ארץ, שנהיה עם, ושלא נוכל לאפשר בקלות לדור הצעיר מקום לגור בו. בית זה דבר כל כך בסיסי, כמו גוף, כמו נשימה, מקום להניח בו את הראש ולאכול את הארוחה. מקום להתכנסות, להתרווח, לפשוט את הבגדים ולנוע בו בטבעיות. במיוחד בארץ כמו שלנו בה הלחימה בלתי פוסקת, בה הדריכות רבה כל כך, בה קצב החיים אינו מרפה ולו לרגע, כמה חשוב שיהיו למשפחות כאן חיים המכבדים את הבסיס. הזכות לדיור נאות היא אחת מזכויות האדם המוכרות במשפט הבינלאומי.

בסעיף כ"ה להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם מצוינת הזכות של כל אדם לרמת חיים נאותה, לרבות דיור.הזכות לדיור נאות אמורה להבטיח לכל אדם דיור בר השגה, שוויון בדיור ונגישות לקבוצות עם צרכים מיוחדים, תנאי פרטיות ומרחב מחיה הולמים, חזקת מגורים מוגנת והגנה משפטית מפני פינוי שרירותי ונגישות לשירותים ותשתיות כגון תעסוקה, בריאות, בתי ספר תשתיות ושירותים חברתיים אחרים בסביבת אזור מקום מגוריו, בסביבה שאינה מזוהמת. כמו כן, לכל אדם הזכות לבחור את מקום מגוריו כרצונו.תחשבו על הארץ המתקדמת שלנו, עם המוחות המחוננים של בני העם שלנו, ואיך איך אנחנו לא משכילים לפתור בעיה בסיסית זו של מגורים מכבדים? לכל אדם מגיע מקום לנטוע בו עוגן, מקום של אהבה ושלווה. ממש כפי שאמר מרווין האריס, אנתרופולוג אמריקאי שכינה את הבית "משכנה של אהבה". – אני אוהבת את זה. אכן, כך, בית- משכנה של אהבה.

בעקבות המצב הקשה בארץ נולדה תכנית טלויזיה ששמה "חיים חדשים"- משפחות שנקלעו למצוקה כלכלית מקבלות הזדמנות לעבור למקום חדש, בלתי ידוע, שנבחר עבורם , להחליף עבודה, בתי ספר, שכנים, חברה ובקיצור, להיוולד מחדש כמעט בכל מישור. הדבר היחיד שנשאר אותו הדבר הוא הרהיטים שלהם.ישנו רגע מכונן בסדרה, כשבני הזוג מגיעים למקום חדש, שהוא בדכ' אנטי תזה לבית הקודם, הם בשוק מהסביבה, נכנסים בצעד מהוסס לדירה או בית חדש, הכל זר ומנוכר, ובפנים הרהיטים שלהם, תמונות משפחה, המיטות של הילדים, שולחן האוכל והסלון... וכמעט תמיד זה חוזר על עצמו, איך הם נכנסים בחשש לתוך הבית, מופתעים לראות את כל מה ששייך להם מסודר בפנים, וכל מה שאינטימי עבורם נמצא שם. ואז יש צחוק, אנחת רווחה, שמחה. הנה, הבית שלנו, כאן, בזרות הזאת, בואו נשב על הספה.

אני אוהבת בתים. הם מרתקים אותי, אני אוהבת אפילו ספרים על בתים, ואני מסתכלת על ערוץ "בית" בטלויזיה. זה תמיד מרגיש לי כמו סיפור, משל אני יכולה להיכנס לבית ולשמוע את החיים הרוחשים בו, משל הדממה הזו בכלל לא דממה, ויש בחלל הזה דרמה גדולה. סצנות. קטעים מסרט, סרט חיים. אני זוכרת את עצמי בערך בגיל 9, הייתה לי חברה טובה . כל צהריים כשחזרנו הביתה מבית הספר, כשהייתה נופלת דממת צהרים על השכונה, חברתי ואני היינו יוצאות באותה השעה כל אחת מביתה זו לעבר זו. המרחק ביננו היה בערך 10-7 דקות הליכה מבית לבית, אז זה נראה לי ממש רחוק, והיינו נפגשות בדיוק באמצע. ולאן? למגרש המשחקים. אף פעם לא נכנסנו חזרה הביתה למעט פעם אחת שבאתי אליה. היה להם בית קטן מאוד, כפי שהיה לרוב האנשים באותו הזמן, אך מה שהרשים אותי במיוחד היה פינת האוכל שהיו בה ספסל אוכל בצורת ר מובנת ושולחן צמוד. הספסל היה צר, נוקשה, והשולחן היה מחובר אליו. כילדה לא הבנתי למה המראה מכווץ את ליבי, ולמה רציתי שוב לצאת החוצה. היום אני מבינה, הלב שלי קלט שאין הרבה שמחה ומשובה בבית הזה, והצער שעמד בחלל הקטן היה ברור ומוחשי. ומאז, אני לא אוהבת פינות אוכל של ספסלים ושולחנות צמודים.

יקרים, הייתי יכולה להפליג ולהפליג בסיפורים על בית. בית של עם, בית של סטודנטים, בית של זוג, בית של משפחה, בית בקיבוץ, בית בכפר, בית בעיר, בית בחו'ל... היה לי מאוד נעים כאן איתכם, נוצרה לי תחושה של בית, כי בית הוא הלב והפנים של האנשים הגרים בו. אף פעם אי אפשר לזייף בזה, יפה ומהודר ככל שיהיה, אם אינו מאיר פנים, אינו בית, ואם מאיר הוא, תהדהד ביתיותו לכל הנכנס והוא יאיר פנים תמיד. אני מקווה מאוד שיש לכם מקום שהוא בית, שטוב ונעים לכם בו. שאתם יודעים לשים את חתימת לבכם בבית שיש לכם- באשר הוא.